למדתי בבית ספר תיכון מקצועי. אורט יד סינגאלובסקי בתל-אביב, מגמת מכניקה.

התחלנו עם שיוף פלדה בעזרת שופין, אני מכיר את הריח של ברזל טוב יותר מכל ריח אחר…

אחר כך למדנו לחרוט במחרטה ולכרסם בכרסומת, למדוד, לשרטט … כמה לילות לבנים אל תוך ימים בהם נרדמתי על השולחן בכיתה.

איך לומר בעדינות – הייתי תלמיד שובב במקצת.

ככה שבערך פעם בשנה מנהלי בית הספר בקשו ממני לקחת חופשה יזומה ולחזור רק אחרי כמה ימים ״כשאתקרר״.

אז היה ים, והיה גלשן וגלים, ואפילו חברה.

היו ימים בלי גלים ואותם, ביליתי במתחם הכי כיפי של תל אביב באותם ימים – מתחם בית המשפט, המוזיאון והספרייה העירונית ״בית אריאלה״.

יצא לי לראות את עו״ד צבי לידסקי ז״ל מגן על נאשמים והופך בשבילם את היום ללילה, משם הייתי חומק לספרייה ומעיין בספרים ועיתונים ישנים וגם מבלה במוזיאון.

הכניסה לכל הלונה-פארק הזה היתה בחינם לתלמידים ואח״כ גם לחיילים ואני חייב לומר שהיתה מהנה פי כמה מהלימודים בבית הספר.

מוזיאון תל אביב היה עדיין ללא האגף החדש והגדול, ועדיין היה מקום מופלא בעיני, מצד אחר אפשרות לראות אמנות קלאסית באולמות יגלום, ומצד שני אמנות עכשווית בכמויות.

האמנות העכשווית אותה ראיתי ביצירותיהם של תומרקין, מזרחי, רפי לביא, ביאנקה ומשה גרשוני, יאיר גרבוז, תמר גטר, אביבה אורי, ציבי גבע, יעקב דורצ׳ין (חלק מהאמנים האלה לימדו אותי אמנות עשרים שנה אחר כך באוניברסיטה) גרמה לי להשתאות ולקנא ביוצרים האלה שאפשרו לעצמם להתבטא ככה, פה ושם אהבתי את ההומור או נפעמתי מהתעוזה של האמירות שראיתי בעבודותיהם.

העניין באמנות נמשך גם שהתגייסתי, וברבות מהחופשות השונות פקדתי את המוזיאון.

עיתון ״העיר״ התל אביבי היה מקור הידע התרבותי שלי , ואמי, ביודעה על אהבתי לעתון, היתה מצרפת אותו לחבילות הממתקים שהיתה שולחת אלי לצבא לבסיסים המרוחקים בהם שירתתי.

דרך העתון המופלא הזה התוודעתי גם לעולם השירה והכתיבה, ובפרסום אירועי התרבות בתל אביב למדתי גם על סוג חדש של אמנות שלא הכרתי – ״מיצג״. זה לא בדיוק הצגה וגם לא בדיוק יצירת אמנות סטאטית או קינטית – זה שילוב מופלא של שניהם.

מפה לשם יצא שראיתי לא מעט אמנות ומופעי אמנות שונים כמו גם סימפוזיונים לאמנות כגון אירוע תל-חי 80 (1980) שבו נתקלתי לראשונה למשל במושג ״פיסול באמצעות טרקטור״ , האייטם הספציפי הזה כיכב בכתבת סופשבוע של מוטי קירשנבאום זצ״ל בערוץ הטלוויזיה היחיד ששידר אז. הכתב שאל את האמן, ״תגיד!, זה אמנות זה?״ והאמן ענה תשובה שמהדהדת אצלי עד היום: ״אני לא יודע, אבל אני עושה ואתה לא״.

וזה הבהיר לי מי זה אמן – אדם שבוער בו ליצור אמנות והוא לא מחכה לאיזשהו יום שיוכל לעשות – אלא עושה ומייד, כי זה בוער בו. הוא לא מחפש אישור לכך מאיש, זה צריך לבעור בך.

בין שאר הדברים הגעתי באיזה מוצאי שבת אחת, לערב שבו נתקלתי ב Doron Gazit אמן שמשתמש בשרוולי ניילון גדולים וצבעוניים באמנותו. נדלקתי.

יצאנו משם עם כמה בלונים.

שבועיים אחר כך, נפצעתי בתאונת ספורט ויצאתי למספר חודשים של ימי ג׳ אותם ביליתי בנואיבה , חדשים ספורים לפני שהוחזרה למצרים. אחת התקופות היפות בחיי, פעם בשבועיים הייתי עולה בטרמפים לתל-אביב כדי להאריך את ימי ה״ג״ וחוזר לגן העדן בסיני… שמה גם שיחקנו עם הבלונים ושם גם צולמה התמונה של הפוסט הזה – כן, זה אני…

כשרגלי וידי חזרו לכשירות חזרתי למדים ולעוד שלוש שנים צבאיות.

חלפו עוד חמש עשרה שנים…

כתבתי כאן לא פעם על אותו סרט תעודי שראיתי בזוית העין עת הכנתי ארוחת ערב לילדים, שבו ליצן מלהטט עם מסורי כריתת עצים באיזה אירוע מוזר במדבר בנוואדה.

החלטתי. זה עכשיו או לעולם לא, נרשמתי לחוג לאמנות באוניברסיטה , כמין גופשנקה שלא באמת היתה דרושה, אך אפשרה לי ליצור אמנות והעשירה את ידיעותי בתחום עד מאוד. וכן, חלק מאותם אמנים שראיתי בגיחות שלי מבית הספר ובחופשות הצבאיות הפכו להיות מורי.

ומאז אני עושה אמנות, מסיבה אחת ויחידה, כי אני רוצה לעשות! כל השאר לא חשוב!