עדן אוריון

אסטרונומיה, אמנות ודברים מעניינים

תפריט

איש הרקטה / ריי ברדבורי

תרגום חופשי – עדן אוריון

פסל - יותם קופרברג
פסל – יותם קופרברג

 

 

הגחליליות האלקטרוניות ריחפו מעל שערה הכהה של אמא מאירות את דרכה. היא עמדה בדלת חדר השינה שלה והביטה בי כשעברתי במסדרון הדומם. "האם תעזור לי לשמור עליו, שישאר כאן הפעם?" שאלה. "אני חושב שכן," אמרתי. "בבקשה." התחננה אמא, הגחליליות הטילו פיסות אור על פניה הלבנות. "הפעם אסור לו לטוס שוב." "בסדר," אמרתי, לאחר שעמדתי שם רגע. "אבל זה לא יעזור. אין בכך כל טעם."

אמא הלכה, והגחליליות, עם כל האלקטרוניקה שלהן, חגו מעליה כמו קבוצת כוכבים תועה, מאירות את דרכה  בחושך. שמעתי אותה אומרת בקול רפה, "בכל זאת, אנחנו מוכרחים לנסות." גחליליות אחרות הלכו בעקבותי אל חדרי. כששקעתי על המזרון הצטיירה עליו צורת מעגל, הגחליליות קרצו.

השעה היתה שעת חצות, אמי ואני שכבנו במיטותינו ממתינים בחושך, קיר חוצץ ביננו. המיטה החלה לנענע אותי ולשיר לי. נגעתי במתג. השירה והניענוע המרדים נעצרו. לא רציתי להירדם. לא רציתי לישון בכלל. הלילה הזה לא היה שונה מאלף לילות אחרים. היינו מתעוררים בלילות ומרגישים את האוויר הקריר מתלהט, מרגישים את האש ברוח, או רואים את הקירות בוערים בצבע בהיר לרגע, ואז ידענו שהרקטה שלו היתה מעל הבית שלנו, עצי האלון היו מזדעזעים. אני שכבתי שם, בעינים פקוחות לרווחה, נושם עמוקות, ואמא בחדרה. קולה היה נשמע במערכת הקשר האל-חוטית בין החדרים: "האם הרגשת את זה?" והייתי עונה, "זה הוא, הכל בסדר."  זו היתה ספינת החלל של אבי שחלפה מעל העיירה שלנו, עיירה קטנה שמעליה לא ספינות חלל בדרך כלל, כך שכבנו, ערים, בשעתיים הבאות, חושבים לעצמנו, "אבא נחת עכשיו בספרינגפילד, כעת הוא על המסלול, עכשיו הוא חותם על הניירות, עכשיו הוא במסוק, עכשיו הוא מעל הנהר, עכשיו הגבעות, עכשיו הוא מנחית את המסוק בנמל התעופה הקטן בכפר גרין כאן ליד. . . . חצי לילה כבר עבר, במיטות הקרירות הנפרדות שלנו, אמא ואני מקשיבים ומקשיבים. "עכשיו הוא הולך ברחוב בל. הוא תמיד הולך. . . לעולם לא לוקח מונית. . . עכשיו מעבר לפארק, עכשיו פונה בפינת רחוב אוקהרסט ועכשיו. . . הרמתי את ראשי מעל הכרית. הרחק במורד הרחוב, הולך ומתקרב, בחוכמה, במהירות, בצעדים נמרצים. עכשיו נכנס לביתנו, עולה במעלה מדרגות המרפסת. ושנינו חייכנו בחושך הקריר, אמא ואני, כששמענו את דלת הכניסה נפתחת, ברכת קבלת פנים שקטה, ונסגרת. . . .

שלוש שעות אחר כך סובבתי בשקט את ידית  הנחושת בכניסה לחדרם, עצרתי את נשימתי, מנסה לאזן את עצמי בחשיכה הגדולה כמו בחלל הגדול שבין כוכבי הלכת, שלחתי את ידי כדי להגיע לתיק השחור הקטן למרגלות מיטת הורי. הרמתי אותו ורצתי אתו בדממה לחדרי, חשבתי לעצמי: הוא לא יספר לי, הוא לא רוצה שאדע. ומהתיק הפתוח נפלו מדיו השחורים, כמו ערפילית כהה, כוכבים נוצצים פה ושם, משובצים במרחבי האריג. לקחתי את הבגד הכהה בידיי החמות. הרחתי את כוכב הלכת מאדים, ריח של ברזל, ואת כוכב הלכת נגה, ריח קיסוס ירוק, ואת כוכב הלכת חמה (מרקורי), ריח של גופרית ואש; ויכולתי להריח את חלב הירח ואת קשיות הכוכבים. דחפתי את המדים לתוך מכונת הצנטריפוגה שבניתי בסדנת היצירה בכיתה ט' באותה שנה, והפעלתי אותה. עד מהרה המכונה המסתובבת פלטה אבקה דקיקה. שמתי דגימה מהאבקה מתחת לעדשת המיקרוסקופ. ובעוד הורי נמים את שנתם, ובעוד כל הבית שלנו ישן, כל האופים והשרתים האוטומטיים ורובוטי הנקיון נמצאים בתרדמת חשמלית, הבטתי על גרגירי אבק מטאורים, זנב שביט לוהט מרחבי צדק הרחוקים שמשכו אותי בתאוצה אדירה למרחק מיליארד קילומטר בחלל.

עם עלות השחר, מותש ממסעותי וחושש מכך שהתגליתי, החזרתי את התיק ואת המדים לחדר השינה של הורי.

חזרתי לישון, רק כדי להתעורר לקול צפירת משאית הניקוי היבש, שחנתה בחצר למטה. הם לקחו איתם את המדים השחורים. טוב שלא חיכיתי, חשבתי. שכן המדים יחזרו בעוד שעה, נקייה מכל גורלותיהם ומסעותיהם. נרדמתי שוב, עם הבקבוקון הקטן של האבקה הקסומה בכיס הפיג'מה שלי, מעל לוח ליבי.

כשירדתי למטה, אבא כבר ישב ליד שולחן ארוחת הבוקר, נוגס בטוסט. "איך ישנת דאג? " שאל, כאילו היה כאן כל הזמן, ולא נעלם למשך שלושה חודשים. "בסדר," אמרתי. "טוסט?" שאל ולחץ על כפתור, ושולחן ארוחת הבוקר הכין לי ארבע פרוסות, זהובות-חומות.

אני זוכר את אבי באותו יום אחר הצהריים, חופר וחופר בגינה, הוא נראה כמו חיה התרה אחר משהו. זרועותיו הארוכות והכהות נעות במהירות, נוטעות, מהדקות, מתקינות, חותכות, גוזרות, פניו הכהים הביטו תמיד למטה אל פני האדמה, עיניו תמיד מסתכלות למטה אל מעשיו, לעולם לא אל השמים, אף פעם לא מביטות בי או אפילו באמא, אלא אם כן כרענו איתו כדי להרגיש את האדמה הנספגת בסרבל העבודה בברכיים, לטמון את ידינו בתוך האדמה השחורה ולא להביט בשמים הבהירים, המוטרפים. ואז הוא היה מציץ לצדדים, אל אמא או אלי, וקורץ לנו בעדינות, וממשיך, מתכופף, פניו כלפי מטה, השמים בוהים בגבו.

באותו לילה ישבנו על הנדנדה המכאנית  במרפסת. הרוח נשבה על פנינו ושרה לנו. היה זה בקיץ, הירח האיר והיתה לנו לימונדה, החזקנו את הכוסות הקרירות  בידינו, אבא קרא את העיתונים והאזין לסטריאו שבקע מתוך הכובע המיוחד שחבש על הראש והופך את הדף המיקרוסקופי בעזרת המצלמה המגדלת שהופעלה על ידי שלושה מצמוצי עיניים. אבא עישן סיגריות וסיפר לי איך זה היה כשהוא היה ילד בשנת 1997. אחר כך אמר, כפי שאמר תמיד, "תגיד, למה אתה לא יוצא לשחק בבעיטות, דאג?" שתקתי, אבל אמא אמרה, "הוא משחק, בלילות שבהם אתה נעדר." אבא הביט בי ואז, בפעם הראשונה באותו יום, הביט בשמים.

אמא תמיד הסתכלה עליו כשהביט בכוכבים. ביום ובלילה הראשונים, כשהגיע הביתה, הוא כמעט ולא הביט בשמים. חשבתי עליו כשחפר וחפר בזעם בגינה, ופניו כמעט נדחפו אל האדמה. אבל בלילה השני הוא הביט שוב בכוכבים. אמא לא כל כך פחדה מהשמים, היו אלה כוכבי הלילה אותם רצתה לכבות, ולפעמים כמעט יכולתי לראות אותה מושיטה יד לאיזה מתג נסתר שיכבה אותם לפחות במוחה, אבל לא מצאה אחד כזה. בלילה השלישי אבא היה כאן על המרפסת ממתין עד שכולם היו מוכנים ללכת לישון, ואז הייתי שומע את אמא קוראת לו, כמעט כמו שהיא קראה לי כשהייתי ברחוב לפעמים. ואז הייתי שומע את אבא מסדר את העינית האלקטרונית בדלת, ונאנח.

מחר בבוקר, אבא יאכל ארוחת בוקר, אני אציץ למטה ואראה את התיק השחור הקטן שלו ליד רגליו.  הוא ימרח חמאה על הטוסט שלו. אמא תישאר לישון עד מאוחר. "אבא ילחץ את ידי ויאמר: "נתראה בעוד שלושה חודשים, נכון דאג?" "נכון." אענה, והוא יצא אל הרחוב, בלי לקחת מסוק או חיפושית או אוטובוס, רק ילך עם מדיו החבויים בתוך התיק הקטן שלו מתחת לבית שחיו; הוא לא ירצה שמישהו יחשוב שהוא גאוותן עקב היותו טייס חלל. שעה אחר כך, אמא תקום לאכול ארוחת בוקר ותאכל חתיכת טוסט יבש.

אבל עכשיו ערב, הערב הראשון, הערב הטוב, והוא לא הביט כלל בכוכבים.

"בואו נלך לקרנבל הטלוויזיה," אמרתי. "בסדר גמור" אמר אבא. אמא חייכה אלי. מיהרנו העירה במסוק ולקחנו את אבא דרך אלף מוצגים, שיסתכל בכל דבר ורק לא למעלה, אל השמים. צחקנו על דברים מצחיקים והרצנו מול דברים רציניים. חשבתי לעצמי, אבא שלי טס אל שבתאי ואל נפטון ואפילו אל פלוטו, אבל הוא אף פעם לא מביא לי מתנות. נערים אחרים שאבותיהם טסים לחלל מקבלים חתיכות של עפרות מקליסטו (ירח של צדק) וגושי מטאורים שחורים או חול כחלחל. אני רוצה אוסף משלי, אני מחליף עם נערים אחרים, סלעי מאדים וחולות מחמה (מרקורי) שממלאים את חדרי. אבא מעולם לא העיר לי על כך. נזכרתי שפעם הוא הביא משהו לאמא. הוא שתל כמה חמניות שהביא ממאדים בחצר שלנו, אבל אחרי שהוא נעלם לחודש והחמניות גדלו, אמא יצאה יום אחד וגדעה את כולן.

כשעצרנו באחד המוצגים התלת-ממדיים בקרנבל, מבלי לחשוב, שאלתי את אבא את השאלה ששאלתי תמיד: "איך זה בחלל?" אמא ירתה בי מבט מבוהל. אבל היה כבר מאוחר מדי. אבא עמד שם חצי דקה תמימה מנסה למצוא תשובה, ואז משך בכתפיו ואמר. "זה הדבר הכי טוב בחיים, בחיים הכי טובים שיש." ואז תפס את עצמו ואמר. "אה, זה באמת שום דבר מיוחד. שגרתי. זה לא ימצא חן בעיניך." הוא הביט בי בחשש. "אבל אתה תמיד חוזר." אמרתי "סוג של הרגל." אמר.

"לאן תטוס הפעם?" שאלתי "עוד לא החלטתי. אני צריך לחשוב על זה." אמר. הוא תמיד חשב על כך.

באותם ימים היו מעט מאוד טייסי טילים והוא יכול לבחור את המשימות, לעבוד במה שאהב.

בלילה השלישי לשיבתו הביתה אפשר היה לראות אותו מביט בכוכבים ובורר את מסעותיו הבאים. "בוא, "אמרה אמא, "בוא נלך הביתה." כשהגענו הביתה היה עדיין מוקדם. רציתי שאבא ילבש את המדים שלו. לא הייתי צריך לבקש את זה – זה תמיד אמלל את אמא – אבל לא יכולתי להתאפק. הוא תמיד סירב. מעולם לא ראיתי אותו בתוכם, ולבסוף אמר, "הו, בסדר." חיכינו בטרקלין בעוד הוא עולה למעלה. אמא הביטה בי, כאילו לא יכלה להאמין שבנה שלה יכול לעולל לה את זה. העפתי בה מבט. "אני מצטער," אמרתי.

"אתה לא עוזר בכלל, "אמרה. "בכלל." לרגע היתה רחש באוויר. "הנה אני," אמר אבא בשקט. הבטנו בו במדיו. שחורים ומבריקים עם כפתורי כסף ושולי כסף בעקבי המגפיים השחורים, ונראה כאילו מישהו חתך את הזרועות ואת הרגליים והגוף כערפילית כהה, עם כוכבים קלושים בוהקים. זה מתאים כמו כפפה ליד ארוכה ודקה, וזה הריח כמו אוויר קריר מתכת וחלל. היה להם ריח של אש וזמן. אבא עמד במרכז החדר, מחייך במבוכה. "תסתובב," פקדה אמא. עיניה היו מרוחקות, מביטות בו.

כשהלך, היא מעולם לא דיברה עליו. היא מעולם לא דיברה על שום דבר חוץ ממזג האויר או ממצב הצוואר שלי ומהצורך להתקלח, או על כך שהיא לא ישנה בלילות. פעם אמרה שהאור חזק מדי בלילה. "אבל אין ירח השבוע," אמרתי. "יש אור כוכבים," ענתה. הלכתי לחנות וקניתי לה וילון בגוון ירוק כהה. כששכבתי במיטה בלילה, יכולתי לשמוע אותה מושכת אותו ומכסה את החלון. הוילון השמיע קול רשרוש.

פעם ניסיתי לכסח את הדשא. "לא." אמא עמדה בדלת. "תכניס את המכסחת." כך גדל הדשא במשך שלושה חודשים בכל פעם בלי כיסוח.

אבא כיסח את הדשא כשחזר הביתה. אמא גם לא הרשתה לי לעשות שום דבר אחר, כמו לתקן את מכונת ארוחת הבוקר החשמלית או את קורא הספרים המכני. היא שמרה על הכול, כאילו לחג המולד. ואז הייתי רואה את אבא מכה בפטיש או בונה ומתקן משהו, ותמיד מחייך, ואמא מחייכת מעליו, מאושרת.

לא, היא מעולם לא דיברה עליו כשהלך.

ובאשר לאבא, הוא מעולם לא עשה שום דבר כדי ליצור קשר על פני מיליוני הקילומטרים בהם שהה. פעם אמר, "אם הייתי מתקשר אלייך, הייתי רוצה להיות איתך. ואז לא הייתי מאושר."

פעם אבא אמר לי, "אמך מתייחסת אלי לפעמים, כאילו לא הייתי כאן – כאילו אני בלתי נראה." ראיתי אותה עושה את זה. היא היתה מסתכלת דרכו, מעבר לכתפו, על סנטרו או על ידיו, אך לא על עיניו. ואם היתה מביטה בעיניו, עיניה היו כבויות, כמו חיה שנרדמה.

היא אמרה ״כן״ בעיתוי הנכון, וחייכה, אבל תמיד חצי שנייה מאוחר מהצפוי. "אני לא שם בשבילה," אמר אבא. אבל בימים אחרים היא תהיה שם והוא יהיה שם בשבילה, והם יחזיקו ידיים ויטיילו מסביב לבלוק, או ייסעו, שערה של אמא יתנופף כמו שיער נערה לאחור, והיא תנתק את כל המכשירים המכאניים במטבח ותאפה לו עוגות מדהימות, פשטידות ועוגיות, ותביט עמוק בפניו, מחייכת חיוך אמיתי.

אבל בסוף הימים הללו שבהם הוא היה בבית, היא היתה בוכה תמיד. אבא היה עומד חסר אונים, מביט בחדר כאילו כדי למצוא תשובה, אבל לא מצא.

אבא הסתובב לאט, חנוט במדיו, כדי שנוכל לראות. "תסתובב שוב," אמרה אמא.

למחרת בבוקר אבא נכנס הביתה עם כרטיסים. כרטיסי טיסה בצבע ורוד לקליפורניה באמצעות טיל, כרטיסים כחולים למקסיקו. "בואו!" אמר. "נקנה בגדים חד פעמיים ונשרוף אותם כשיתלכלכו.

תראה, נטוס בטיל הצהריים לעבר לוס אנג׳לס, ניקח את המסוק של השעה שתיים לסנטה ברברה, ונגיע עם המטוס של תשע לאנסנאדה, שם נישן בלילה!"

נסענו לקליפורניה ליום וחצי, נסענו לאורך החוף של האוקיינוס השקט, ישבנו סוף סוף על החולות במאליבו וצלינו נקניקיות  בלילה. אבא הקשיב או שר או צפה במתרחש מכל עבר, נאחז בדברים כאילו העולם הוא צנטריפוגה המסתובבת במהירות כה רבה עד שהוא עלול לעוף מאיתנו בכל רגע. אחר-הצהריים האחרון במאליבו אמא נשארה בחדר המלון.

זמן רב שכב אבא על החול לצדי בשמש החמה. "אהה," הוא נאנח, "זה הדבר האמיתי." עיניו נעצמו.

הוא שכב על גבו, שותה את השמש. "לזה אני מתגעגע," אמר. ״כשאני על הטיל, כמובן״. אבל הוא מעולם לא אמר "רקטה" או הזכיר את הרקטה ואת כל הדברים שלא ניתן היה לחוש על הרקטה: את רוח האוקיאנוס המלוחה שלא נושבת על פניך, כשאתה בחללית אין שמים כחולים או שמש צהובה או בישול של אמא. אי-אפשר לדבר עם בנך בן הארבע-עשרה כשאתה בחלל."

ידעתי שעכשיו נדבר, כפי שתמיד דיברנו, שלוש שעות ברצף. כל אחר הצהריים דיברנו הלוך ושוב בשמש העצלנית על הציונים בבית הספר, כמה אני יכול לקפוץ, כמה מהר אני יכול לשחות. אבא הנהן בכל פעם שדיברתי וחייכתי וטפחתי על חזי בקלילות. לא דיברנו על רקטות או על חלל, אבל דיברנו על מקסיקו, שם נהגנו פעם במכונית עתיקה, ועל הפרפרים שתפסנו ביערות הגשם הירוקים החמים של מקסיקו בצהריים, וראינו את מאה הפרפרים שנשאבו במאייד, גוססים שם, מכים בכנפי התכלת והארגמן שלהם, מתעוותים. יפה ועצוב.

דיברנו על הדברים הללו ולא על מה שבאמת רציתי לדבר עליו. הוא הקשיב לי. קשב רב, כאילו ניסה להתמלא בכל הקולות שהוא שומע. הוא הקשיב לרוח ולאוקיינוס ולקולי, תמיד בריכוז ובתשומת לב, ריכוז שכמעט לא כלל את הגוף ואצר רק את הקולות. הוא עצם את עיניו כדי להקשיב. הייתי רואה אותו מאזין למכסחת הדשא כשהוא נוהג אותה בעצמו במקום להשתמש במכשיר השלט-רחוק,. הייתי רואה אותו מריח את הדשא המכוסח עת ריסס אותו לאחר הכיסוח במגרש הירוק.

היה זה בחמש אחר הצהרים, כשאספנו את המגבות שלנו וחזרנו לאורך החוף, צופים בגולשים.  אבא פנה אלי ואמר: "דאג, אני רוצה שתבטיח לי משהו." "מה?" שאלתי, "אל תהייה טייס חלל."

עצרתי. "אני מתכוון לזה," אמר. "כשאתה שם אתה רוצה להיות כאן, וכשאתה כאן אתה רוצה להיות שם. אל תתחיל את זה. אל תיתן לזה לתפוס אותך." "אבל …" מחיתי "אתה לא יודע מה זה. בכל פעם שאני נמצא שם אני חושב, אם אי פעם אחזור לכדור הארץ אני אשאר בו; לעולם לא אצא שוב. אבל אני יוצא, ואני מניח שתמיד אצא."

"חשבתי להיות טייס חלל במשך זמן רב," אמרתי, הוא לא שמע אותי. "אני מנסה להישאר כאן. מהרגע שהגעתי הביתה בשבת האחרונה אני מנסה להישאר כאן, זה כל כך קשה."

זכרתי אותו מזיע בגן, ובכל הנסיעות, והשיחות הקשבתי, וידעתי שהוא עשה את כל זה כדי לשכנע את עצמו שהים והעיירות והאדמה ומשפחתו היו הדברים האמיתיים הטובים והדברים היחידים.

בתוך תוכי ידעתי איפה הוא יהיה הערב: צופה על אבני החן בקבוצת אוריון מהמרפסת הקדמית שלנו . "תבטיח לי שלא תהיה כמוני," אמר. היססתי קצת. "בסדר," אמרתי. הוא לחץ את ידי. "ילד טוב," אמר.

באותו לילה הארוחה היתה בסדר. אמא רצה במטבח עם חופן של קינמון ובצק וסירים ומחבתות, ותרנגול הודו גדול על השולחן, עם רוטב חמוציות, אפונה ופאי דלעת. "באמצע אוגוסט?" שאל אבא, נדהם. "אתה לא תהיה כאן לחג ההודיה." "אז לא אהיה" סנט בה. הוא הרים את המכסים מכל אחת מהסירים והניח לריח אדי הקיטור לנוח על פניו השזופים והשמיע אנחת הנאה בכל שאיפה כזו. הוא הביט בחדר ובידיו. הוא הביט בתמונות שעל הקיר, על הכיסאות, על השולחן, עלי ועל אמא.

הוא כחכח בגרונו. גמלה בליבו החלטה. "לילי?" "כן?" אמא הביטה מעבר לשולחן שנראה כמו מלכודת כסף נהדרת, בור רוטב מופלא, שבעזרתו, כמו חיות העבר שנתפסו בבריכת זפת, עלול בעלה להתפס ולהשאר סוף סוף, בוהה החוצה דרך סורגי עצמות המשאלה, בטוח לנצח.
עיניה נצצו. "לילי " אמר אבא.

המחשבות טרפו את דעתי. תגיד את זה, מהר; שתשאר בבית הפעם, לתמיד, ולעולם לא תיעלם; תגיד את זה!

בדיוק אז חלפה רקטה מחוץ לחדר, ושמשת החלון רעדה בצליל של בדולח. אבא העיף מבט אל החלון. הכוכבים הכחולים של הערב כבר היו שם, והפלנטה האדומה מאדים עלתה במזרח. אבא הסתכל על מאדים לרגע. ואז הושיט את ידו לעברי. "אפשר לקבל קצת אפונה," אמר. "סליחה," אמרה אמא. "אני הולכת להביא קצת לחם." היא מיהרה אל המטבח. "אבל יש לחם על השולחן," אמרתי. אבא לא הביט בי כשהתחיל לאכול.

לא יכולתי לישון באותו לילה.

ירדתי באחת לפנות בוקר. אור הירח האיר באור קפוא על כל הבית, והטל נצץ כשלג על הדשא שלנו. עמדתי בפתח בפיג'מה והרגשתי את רוח הלילה החמה. ידעתי שאבא יושב במרפסת על הנדנדה המכאנית, מתנדנד קלות. יכולתי לראות את צדודיתו נוטה לאחור, הוא התבונן בכוכבי השמים. עיניו היו כמו בדולח אפור, הירח ניבט בכל אחת מהן. יצאתי וישבתי לידו. התנדנדנו זמן מה. לבסוף שאלתי, "בכמה דרכים אפשר למות בחלל?"

"מיליון." זרק "אפשר דוגמאות?" שאלתי "מטאורים שפוגעים בך. האוויר שאוזל מהחללית שלך. או שביטים שלוכדים אותך במסעם. זעזוע מוח. חנק. פיצוץ. כח צנטריפוגלי. תאוצה גבוהה מדי. נמוכה מדי. החום, הקור, השמש, הירח, הכוכבים, כוכבי-הלכת, האסטרואידים, הפלנואידים, הקרינה. . "…"

"יש קבורה בחלל?"

"הם לעולם לא ימצאו אותך." "איפה יחפשו?" "מיליארד קילומטרים. קברים בחלל – כך נקראת התופעה. אתה הופך למטאור או לכוכב לכת שחג לעד בחלל." לא אמרתי דבר. "דבר אחד," הוסיף אחר-כך, "המוות בחלל מהיר.. זה נגמר ככה. אתה לא משתהה. רוב הזמן אתה אפילו לא יודע את זה. אתה מת, וזהו."

עלינו למיטה. הבוקר הגיע. הוא עמד בפתח, והקשיב לכנרית הצהובה ששרה בכלוב הזהב. "טוב, החלטתי," אמר. "בפעם הבאה שאחזור הביתה, אני אשאר בבית." "אבא!" אמרתי. "ספר זאת לאמך כשתתעורר" אמר. "אתה מתכוון לזה?!" שאלתי? הוא הינהן בכובד ראש. "נתראה בעוד כשלושה חודשים".

הוא ירד במורד הרחוב, נושא את המדים שלו בתיק הסודי, שורק ומביט בעצים הירוקים הגבוהים, קוטף תות-עץ ומתרחק אל הגוון הבהיר של שעות הבוקר המוקדמות. . . .

שאלתי את אמא כמה דברים באותו בוקר, כמה שעות אחרי שאבא יצא. "אבא אמר שלפעמים את מתנהגת כאילו את לא שומעת או רואה אותו," אמרתי. ואז אמא הסבירה לי הכל בשקט:

"כשהוא יצא לחלל לפני עשר שנים, אמרתי לעצמי, הוא מת. או חשוב כמת. אז תחשבי שהוא מת. וכשהוא חוזר, שלוש או ארבע פעמים בשנה, זה לא הוא בכלל, זה רק זיכרון קטן או חלום נעים. ואם זיכרון או חלום מפסיקים, זה לא נורא. אז רוב הזמן אני חושבת שהוא מת … " "אבל לפעמים -"

"לפעמים אני לא יכולה להתאפק. אני אופה פשטידות ומתייחסת אליו כאילו הוא חי, ואז זה כואב.

לא, מוטב לחשוב שהוא לא נמצא כאן כבר עשר שנים ולא אראה אותו עוד לעולם. ככה קל יותר."

"הוא לא אמר בפעם הבאה שהוא ישתקע." היא טילטלה את ראשה לאט. "לא, הוא מת. אני בטוחה מאוד בזה."

"אם כך הוא יקום לתחייה," אמרתי.

"לפני עשר שנים," אמרה אמא, "חשבתי, מה אם ימות על נגה? לאחר מכן לעולם לא נוכל להסתכל על נגה שוב. מה אם ימות על מאדים? לעולם לא נוכל להסתכל שוב על מאדים, או מה אם הוא ימות על צדק או שבתאי או נפטון? בלילות שבהם כוכבי הלכת האלה היו גבוהים בשמים, לא היינו רוצים שום קשר לכוכבים הללו."

"אני מניח שלא," הסכמתי.

ההודעה הגיעה למחרת. השליח מסר לי אותה. קראתי אותה בעודי עומד על המרפסת. השמש שקעה. אמא עמדה מאחורי דלת הרשת, מתבוננת בי מקפל את ההודעה ומניח אותה בכיסי.

"אמא," אמרתי.

"אל תגיד לי משהו שאני לא יודעת," אמרה.

היא לא בכתה.

טוב, זה לא היה מאדים, וגם לא נגה, וזה לא היה צדק או שבתאי מה שהרג אותו.

לא היינו צריכים לחשוב עליו בכל פעם שצדק או שבתאי או מאדים האירו את שמי הערב. זה היה שונה. ספינתו נפלה אל תוך השמש. והשמש היתה גדולה, לוהטת וחסרת רחמים, והיא תמיד היתה בשמים ואי אפשר להתחבא ממנה.

וכך, זמן רב לאחר מות אבי, אמא ישנה בימים ולא היתה יוצאת מהבית. אכלנו ארוחת בוקר בחצות וארוחת צהריים בשלוש לפנות בוקר, ארוחת ערב בקור העמום של שש בבוקר. הלכנו למופעי חצות ונרדמנו עם הזריחה. במשך זמן רב, הימים היחידים שבהם יצאנו לטיול היו הימים שבהם ירד גשם ולא היתה שמש.

————–