חברת הראווה

בכמה מהראיונות עמו, סיפר לארי הארווי, ממקימי ארגון ואירוע  Burning Man כי אחד המקורות מהם שאב את הרעיונות לתרבות המתבטאת בעשרת העקרונות, הוא הספר ״חברת הראווה״ של גי דבור.
לפני מספר שנים, כאשר נתבקשתי לחבר יחד עם עוד שני חברים מקהילת מידברן (קהילת Burning Man הישראלית) את מניפסט האמנות של מידברן, קראתי את המהדורה העברית של הספר (בבל, תרגום דפנה רז) ומספר פרשנויות שלה. הספר אינו קל לעיכול ומאידך, הרעיונות המבוטאים בו חריפים וחשובים גם לעוסקים בתרבות Burning Man ומידברן, אולם לא רק, וניתן למצוא בו תיאור כמעט נבואי למצב החברתי והפוליטי אליו נקלעו כמה דמוקרטיות במערב כדוגמת ארה״ב ואפילו מדינת ישראל.

חברת הראווה, תרגרום דפנה רז, הוצאת בבל
חברת הראווה, תרגרום דפנה רז, הוצאת בבל

השנה החלטתי להתעמק בו ולנסות לרדת לסוף דעתו של המחבר ברבדים בפשוטים והמובנים גם בקריאה ראשונ וגם לעמוקים שבהם, ולתדהמתי, גיליתי מתאם גדול מאוד לערכים רבים הקיימים בתרבות Burning Man ומידברן שהסבירו לי טוב יותר.

מה שתקראו להלן הוא סוג של נבואה קודרת שהולכת ומתחשרת אל מול עיננו המשתאות.
בסוף הדברים אראה כיצד תרבות  Burning Man ומידברן מנסות ליצור את השינוי המתבקש כל כך.

בואו נתחיל:

ספרו של גי דבור ״חברת הראווה״ יצא לאור בשנת 1967.
הספר מהווה את ההסבר לביקורת של דבור על החברה המערבית שהפכה אובססיבית לגבי דימויים ונראות מעבר למציאות והחוויה.

למרות שהספר נכתב לפני יותר מחמישים שנה, הוא נעשה עוד יותר רלוונטי לימינו במיוחד עם הופעתן של הרשתות החברתיות. מבחינה מסוימת (פוליטית בעיקר) ניתן לראות בו אפילו סוג של נבואה.

דבור, שהיה גם קולנוען, הוציא גם סרט באותו שם. הסרט כולל אוסף גדול של דימויים והקראות של קטעים מהספר באנגלית או בצרפתית.
ניתן לראות את הסרט כאן  https://youtu.be/r2YeJpkrTOQ .
הספר הפך ברבות השנים לטקסט חובה בבתי ספר לאמנות ברחבי העולם, ותלמידים רבים יוצרים גרסאות וידאו משלהם לספר.

מבוא:

שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אירופה אימצה את השלום ואת תרבות הצריכה שבאה בעקבותיו. השווקים העולמיים נפתחו בפני כולם, ואנשי כל המעמדות יכלו להרשות לעצמם לרכוש מוצרים שונים החל ממכוניות, דרך מכשירי חשמל ואלקטרוניקה שהחלו ממלאים את ביתם.

היו מי שראו בתרבות הצריכה אות מבשר רעות. ביניהם היתה קבוצת ״הסיטואציוניסטים הבינלאומיים״ או ״האינטרנציואל הסיטואציוניסטי״. גי דבור, היה המנהיג הבלתי מוכתר של קבוצה זו.

גי דבור

חברי הקבוצה האמינו כי ״חברה המושתתת על צריכה – תשרה שעמום ותעצב את תשוקותיהם של בני האדם כך שיוכלו להתמלא על ידי צריכת (רכישת) מוצרים בלבד.
הם תיארו את חברת הצריכה כעבדים שמעבירים את יומם בעבודות מונוטוניות, משעממות, ולא מספקות, כל יום מתשע עד חמש, ומאפשרים למנהליהם להתעשר, רק כדי שיוכלו למלא את תשוקות הצריכה שלהם הנוצרות על ידי שיטות ומסעי פרסום מניפולטיביים.
לתרבות הצריכה יש את היכולת לשכנע את בני האדם שהם יוכלו למצוא ולמלא את הרעב לסיפוק ואושר על ידי רכישת מכונית חדשה, טלוויזיה חדשה ובימינו את הטלפון הנייד החדיש והיקר ביותר.

קבוצת הסיטואציוניסטים הבינלאומיים

קבוצת ״הסיטואציוניסטים הבינלאומיים״, שניתן לראותה כתנועה אמנותית, הציעה לייצר סיטואציות ״מצבים״  – רגעים בהם ה״מונוטוניות של השגרה הקפיטליסטית״ תשובש על ידי המנעות מרכישת מוצרים.
הם רצו לאפשר לבני האדם למצוא רגעים של חוויה אמיתית ומציאותית שתחדור מבעד למה שהם כינו ״השקר של הצריכה״.

ה״מצבים״ שחברי הקבוצה יצרו היו קטנים מאוד וכללו בדרך כלל שיטוט חסר-מטרה בעיר שמאפשר לפגוש אנשים חדשים, להכיר מקומות שלא הכירו ולחוות חוויות חדשות.

רעיונות אלו הפכו פופולריים מאוד בקרב הסטודנטים הצרפתים של סוף שנות השישים. יש שאומרים ששימשו אפילו זרז להפגנות והשביתות הגדולות של מאי 1968. סלוגנים (סיסמאות) של הקבוצה הופיעו דרך קבע בשלטי המפגינים.

ההפגנות בפריז – מאי 1968

יחד עם הפעילויות הנ״ל, יצרו חברי הקבוצה ספרייה קטנה של מאמרים וספרים פרי עטם. אחד מהם הוא ספרו של גי דבור ״חברת הראווה״. ניתן לראות את הספר הזה יותר כמניפסט מאשר ספר קריאה.
דבור מעודד אותנו להכיר בראווה ובחברה שהובסו על ידי הכישוף ולחתור תחתיה.

הספר:

חברת הראווה הוא ספר ביקורת על הקפיטליזם שהגיע אחרי מלחמת העולם השנייה.
יש בו דמיון מסוים לתיאוריה המרקסיסטית ולו רק עקב משפט הפתיחה שלו:

״מכלול החיים של חברות ששוררים בהן תנאי הייצור המודרניים, נראה לעיננו כהצטברות עצומה של ראוות. כל מה שנחוץ במישרין, הורחק לכדי ייצוג.״

משפט זה הוא פראפראזה למשפט הפתיחה של הקאפיטל של מארקס:

״ עושר החברות שנוהג בהן אופן הייצור הקפיטליסטי, נראה לעיננו כהצטברות עצומה של סחורות״

דבור מחליף את הסחורה בראווה.
דבור מזהה את השינויים שחלו בחברה במהלך מאה השנים שלחלפו. לדעתו הקפיטליזם יצר מצב שבו ניתן מענה לצרכי ההישרדות של הפרט אולם הוא יוצר ספירלה מטפסת של צרכים חדשים שהפרט עשוי לראות בהם כצורך הישרדותי, וכן הלאה ללא גבול.
החידושים הטכנולוגיים הביאו לכך שהצרכים הבסיסיים של האדם, ניתנים לסיפוק בקלות יחסית. הקפיטליזם מגדיר מחדש כל פעם מהו צורך בסיסי ומהי הישרדות. במבנה הספירלי לעיל – אפשר לראות זאת כהישרדות רבודה (בשכבות).
בהישרדות הזו המורכבת מרבדים שונים של צרכים, לעתים חל החילוף בין הדרישה למלא צורך קיומי, לבין הדרישה למלא צורך של אושר ותענוג.
חשוב מאוד להדגיש ולהבין: דה בור לא רואה את כל מה שמעבר לצריכת המוצרים הבסיסים הדרושים להשרדות כגון, אוכל, מים, מקלט, חימום כמותרות. בהשלכה על ימינו אנו, הוא לא רואה את המחשב והטלפון הסלולארי כמותרות.
הקפיטליזם המודרני מוגדר על ידי דבור כרצון לצרוך עוד.
כמשל הנכון לתקופתנו, אם יש לנו טלפון סלולארי ״חכם״ הממלא את כל הדרישות שלנו, לתקשר בכל האפיקים, לצלם, לקבל ולשלוח וכל מה שאנחנו צריכים, עדיין יהיו ביננו רבים שירצו , למרות שיש בידם מכשיר העונה על צרכיהם, מכשיר חדש יותר. הקפטיליזם החדש יצר אצלם את הצורך הזה, שהם (ואנחנו) הופכים אותו, לפחות מבחינת הרגשה ״אני מוכרח״ לקיומי.
עד כאן זו ביקורת לגיטימית על חברת הצריכה.

מכאן דבור לוקח אותנו לשלב הבא בו הוא מציע הסבר חדש/נוסף לקפיטליזם: דבור מזהה מעבר מהצורך ״שיהיו לי דברים״ לצורך של ״איך אני נראה״ (עם הדברים שארכוש). הראווה היא הנראות של הדברים והופכת לדבר החשוב ביותר עד כדי צורך קיומי, ובעצם מסתירה את האני האמיתי שלי, את האישיות שלי.
במילים אחרות: במקום לחשוב כיצד מוצר שארכוש ישפר את חיי, המחשבה עוברת לכוון של כיצד מוצר שארכוש יגרום לי להיראות טוב יותר בפני אחרים.
הקפיטליזם עבר מהפך בכך שהוא זה שמעודד אותנו ליצור לעצמנו דמות מסוימת שלנו שלא באמת מייצגת את האני האמיתי שלנו.
גם העולם הסובב אותנו בפרסומות בטלוויזיה בשלטי החוצות ואפילו בפרסומות הקוליות ברדיו, אלה הם דמויות בלבד. אין קשר בין הדוגמנית ואישיותה האמיתית ובין מה שהיא מייצגת על שלט החוצות.
לאן שלא נפנה נראה בעצם דימויים, בין אם זה בפרסום, ולא משנה איפה, ובין אם זה בעצמנו ובאנשים האחרים הסובבים אותנו. כולנו שותפים ולוקחים חלק במהפך הזה.
אפשר לראות את זה בצורה בולטת בפרסומות בהן אין ולו הצגה בודדת ולו לחלקיק שנייה של המוצר שהפרסומת רוצה למכור. במקום – אנו נראה נשים וגברים שדמותם והדימוי שלהם מייצג את המוצר, כך שאם נרכוש את המוצר הזה ניראה בעיני אחרים כמו האנשים שמפרסמים אותו.
אין בכלל דיון על איכות המוצר או תכונותיו. כל שנשאל הוא כיצד המוצר הזה ייטיב עם הנראות של הרוכש בעיני אחרים.
אנחנו הצופים לא חושבים על האישיות של האנשים בפרסומות. הם משמששים כהדמייה למשהו שאנחנו רוצים להראות כמוהו.

פרסומת למחשבים מתוצרת Apple. למי הייתם רוצים להיות דומים?
פרסומת למחשבים מתוצרת Apple. למי הייתם רוצים להיות דומים?

הדבר איננו מוגבל רק לרצון למכור לנו דברים או הרצון שלנו להיראות דומים למשהו אחר.
הראווה, היא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המקומית והגלובאלית. הפוליטיקאים משתמשים בראווה, ומראים לנו הדמייה של מציאות כלשהי, שיש לה נראות מסוימת שמשפיעה עלינו. לרוב מבלי להראות את עצמם, או מבלי לדבר על המצע של המפלגה שלהם – שווה ערך לחברות שמנסות למכור לנו מוצרים מבלי להראות או לדבר עליהם בכלל.

״אין להנגיד את הראווה, באורח מופשט, לפעילות החברתית הממשית; 

שניות מעין זו היא כשלעצמה שניונית. בראווה המונגדת לממשי, היא למעשה תוצר.
במקביל לכך, הממשות הנחווית נפלשת באורח חומרי על ידי מבטה של הראווה, ומקבלת על עצמה את הסדר הראווני תוך  שהיא מקנה לו בכך לכידות פוזטיבית.

הממשות האובייקטיבית נוכחת בשני הצדדים.

ברקע של כל מושג שהתקבע בצורה כזו, מסתתר לא אחר מאשר המעבר שלו עצמו אל הצד שמנגד; 

הממשות צומחת מתוך הראווה, והראווה היא ממשית.

ניכור הדדי זה הוא המהות והמסד של החברה הקיימת.״

בזמננו הנוכחי – העשור השני של המאה העשרים ואחת, הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת ברשתות החברתיות. אנו מציגים לעולם דימוי שלנו שנאצר בקפדנות ובבררנות. הדמות שלנו הנשקפת לאחים מבעד למסך הרשת החברתית תהיה בדרך כלל שמחה, נטולת עצב ופחדים, בדרך כלל קורים לדמות הזו רק דברים טובים וביצועיה בחברה מוצלחים למדי.
בצורה זו אנו הופכים את עצמנו במו אצבעותנו ללא אחרים מאשר אותם שלטי חוצות המוכרים לנו דימוי שאיננו אמיתי.

אנו מתמכרים לפעולה הזו של הצגת הדימוי הזה של עצמנו (וזוכים בתגמול ה״לייקים״) ולאט לאט מתנזרים מהדבר האמיתי – חיפוש והתנסות בהחוויה הממשית!

״הראווה כאשר חושבים עליה במונחיה שלה, היא הטענה שככל הנראה לעין וכל החיים האנושיים, דהינו החברתיים, אינם אלה מראית גרידא.

אבל הביקורת המשיגה את האמת של הראווה חושפת אותה כשלילה הנראית של החיים, כשלילת החיים שזכתה כנראות.״

אחת התכונות המעניינות של הראווה, היא היכולת שלה לחסן את עצמה מפני פגיעות (ביקורת) חיצונית.
כך למשל בעולם הפוליטיקה, שבו רוב המפלגות והמתמודדים מציגים נראות מסוימת שאין בינה ובין המציאות כל קשר, אם תקום מפלגה או מתמודד, עם כוונות אמיתיות שלא יעשו שימוש בראווה, הסיכוי שלהם להגיע אלינו הבוחרים, או לשבור את חומת הראווה, אפסי. מעין מלכוד שכזה שכדי להילחם בו חייבים להיות חלק ממנו.
צורה נוספת בה הראווה מגנה על עצמה היא הוצאת התוכן מן הרעיון או הנראות. דוגמה טובה לך הן חולצות הטריקו הנושאות את דיוקנו של צ׳ה גווארה, שמרבית הלובשות והלובשים אותן אינם מודעים למעשי הרצח שגווארה היה שותף להם.

האמנות הופכת להיות חלק מהראווה, ועובת תהליך של הסחרה. בין אם מדובר במופע או ביצירה חזותית.

השלב האחרון בתהליך שהראווה מעבירה את החברה המערבית היא הפיכת האנשים לצופים פאסיביים במקום לשחקנים פעילים. כתוצאה מכך למשל מוסדות התיאטרון הגדולים, הורידו כמעט לחלוטין את מוטיב החתרנות והביקורת על החברה במחזות שהם מעלים. האמנות החזותית שהיתה מחוברת בעבר למאורעות היסטוריים ופוליטיים, נתפסת לרוב כמשהו שנעים להסתכל בו. למשל, סדרת טלוויזיה אח מציגה את ציור הגרניקה המפורסם של פיקאסו, המתייחס לאיימי מלחמת האזרחים בספרד, כפריט קישוטי נטול הקונטקסט הכבד שלו בחדר אוכל של משפחה אמידה.

בכך הופכת הראווה את האמנות שנוצרה במטרה לגרום שינוי (לא בטוח שאכן נגרם שינוי אבל היתה מטרה כזו ביצירה) לפריט אסתטי נטול כל כח ויכולת לחשוב אפילו על שינוי.
בכך הראווה קוברת את הזיכרון הקולקטיבי שלנו.

בסופו של תהליך החברה המערבית הפועלת ומקיימת את הראווה, איננה יכולה אפילו לדמיין מקום של מציאות אחרת.

אז אחרי כ-1600 מילים של נבואה קודרת, אם הגעתם עד כאן, אתם בטח שואלים ואיך כל זה מתקשר ל-Burning Man ומידברן?

הרעיון המרכזי של  Brning Man הוא להציע מקום מוגדר בשטח ומוגדר בזמן שבו ניתן יהיה לקיים מציאות מחוץ לשליטת הראווה. מציאות בה ההסחרה של דברים לא מתרחשת, מציאות שבה ניתן לקיים את אותם ״רגעים״ ו״מצבים״ שחברי תנועת הסיטואציוניסטים הטיפו לה. רגעים ומצבים שיאפשרו לנו לפגוש אנשים אחרים במפגש בלתי אמצעי כמו שהם ולא דרך הנראות שהראווה מכתיבה להם.
משתתפי הרגע/מצ הזה שנמשך כשבוע ימים הופכים מצופים פאסיביים ליוצרים פעילים ע״פ האמירה הרווחת  No Spectators – Just Participants. אמרה זו היתה כתובה בעבר על כרטיסי הכניסה לאירועי ברנינג מן.

עכשיו נקרא את ההסבר לעיקרון הביטוי העצמי הראדיקלי:

״ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.״

Radical self-expression arises from the unique gifts of the individual. No one other than the individual or a collaborating group can determine its content. It is offered as a gift to others. In this spirit, the giver should respect the rights and liberties of the recipient.

כלומר: תכליתו הבסיסית של העקרון לאפשר למשתתפים בתרבות הזו לבטא את עצמם, את האני הפנימי שלהם,  ואת הייחודיות שלהם, תוך כדי כך שלא יהיו מושפעים מהסובב אותם לגבי תוכן הביטוי.

דבור מציע בספרו גם לפרק את המציאות בה אנו נתפסים מדימוייה ולהרכיב בעזרתם מחדש את מי שאנחנו באמת רוצים להיות – וזה המפתח (שוב ע״פ לארי הארווי) לכל עניין האמנות בברניגמן שכמובן מוצאת לעצמה ביטוי במיצבים וגם בתלבושות ויש גם מי שבוחר לא להתלבש…

כלומר: העיסוק באמנות בין אם כמאמץ קהילתי שדורש השתתפות, ובין אם כאינדיבידואל, הוא בראש ובראשונה יישום של עקרון הביטוי העצמי הראדיקלי.

מקורות

הסרט:
https://www.youtube.com/watch?v=IoUIHBSiVAY

גרסה מחודשת

https://www.youtube.com/watch?v=irdHSmRrdh0&t=2690s

רימייק נוסף
https://www.youtube.com/watch?v=HsHtSPub3w8

פרשנות:

חלק 1

https://www.youtube.com/watch?v=RGJr08N-auM

חלק 2

https://www.youtube.com/watch?v=_wl3HCKQ6WI

סגירת תפריט