מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי חיבור חזק עם הים. הורי לקחו אותי עוד בינקותי מדי שבת למפגש הקבוע שלהם עם חבריהם בחוף גורדון עוד הרבה לפני שכיכר אתרים נבנתה שם. היו מדרגות שיש לבנות בוהקות שירדו מרחוב קרן קיימת (לימים רחוב דוד בן-גוריון) והגיעו עד לחול הים.

בכיתה ד' כבר התחלנו ללכת לבד לים, וכמו רבים אחרים "תפסנו גלים".

אחר כך כבר היה מין גלשן קל-קר קטן , משהו שדמה יותר לקרש שאתו למדנו לשחות.

פה ושם ראינו את ה"גולשים" האמיתיים, המבוגרים בינהם כגון אילי גורליצקי, ועו"ד טופסי קנצפולסקי, וחבר'ה שהיו גדולים מאתנו בשנים ספורות עם גלשנים "תוצרת-חוץ" עם שמות כגון Gordon & Smith, Lightning-Bolt, Agua ועוד.

יום אחד הגיע אחד החבר'ה בני גילנו עם גלשן חדש ונוצץ, בעיצוב (שיוף) הכי עכשווי, כולנו הסתובבנו סביבו. זה היה גלשן שנראה ממש, אבל ממש טוב. מתחת לכיסוי הפיברגלס שלו היתה המדבקה הנערצת של Clark Foam, אותו קצף פוליאוריתן לבן בוהק ממנו היה עשוי הגלשן והוותה מעין סימן של איכות עילאית.

ואז אותו בחור סיפר לנו שזה גלשן שמי שבנה אותו היה מוסה, מחוף הקאנטרי-קלאב (היום חוף-הצוק).

מוסה היה בין מייסדי תעשיית בניית הגלשנים בישראל.

ה"גולשים" התחלקו, כמו כל דבר בארץ, לשני מחנות, אוהדי גלשני מוסה, ומולם אוהדי הגלשנים שבנה ניר אלמוג, בנו של טופסי קנצפולסקי.

את הגלשן הראשון שלי בניתי בעצמי (בתמונה), ולאחר שנה קניתי לעצמי מכספי עבודת הקיץ, גלשן של "ניר". חברי הטוב Oded Cohen התחדש (אם אני לא טועה) בגלשן של מוסה.

ואז יום אחד, בסוף החופש הגדול של 1978, הלכנו עודד ואני (כבר היתה לי "חברה" שהגיע עם חברתה) לגלוש בחוף הקאנטרי קלאב.

היה ים גבוה, מאוד גבוה, אני חושב שאלו היו הגלים הגבוהים ביותר שיצא לי להיות בהם.

ומכיוון שהיו בנות בסביבה, נכנסנו למים עם הגלשנים ונאבקנו קשות בגלים כדי לעבור אותם ולחכות לגל הגדול עליו נוכל לגלוש.

היינו רק שנינו, עודד ואני. בעצם היה שם עוד אחד… מוסה.

מוסה החמיא לנו על כך שהצלחנו לעבור את הגלים ביום שכזה.

ליהגנו קצת, ומוסה תפס את הגל שלו וגלש אתו לחוף.

כמה דקות אחר כך הגיע הגל שלי. זה היה הגל הגדול ביותר שיצא לי לגלוש עליו, קיר של מים, משהו שלא שוכחים גם 45 שנים אחרי….

נגמר הקיץ, עברנו לגור ברמת השרון, כבר לא כל כך קרוב לים ואחר כך צבא, לימודים, משפחה ומסלול החיים פונה לנתיבים שלא חושבים עליהם בגיל 15…

הפוסט של גילי מאתמול החזיר אותי בבת אחת אחורה בזמן, לכמה דקות האלה מאחורי הגלים הגבוהים בחוף הקאנטרי-קלאב.

יהי זכרו של מוסה (משה ירום) ברוך.