חטיבת הביניים בה למדתי היתה תיכון עירוני ט"ז בתל-אביב.

התחלתי ללמוד שם בשלהי 1974, כשנה אחרי מלחמת יום כיפור שעוד הדהדה בכל חתכי החברה הישראלית.

בתחילה שכנה החטיבה במבנה סטנדרטי של בית ספר, ברחוב אלחריזי אולם לאחר שנה עברנו למבנה זהה, 200 מטר משם עם חצר קצת יותר גדולה ברחוב אנטוקולסקי.

ולמה עברנו? כי בחטיבת הביניים הזו, כמו בכל חטיבה אחרת היו שלוש שכבות ,כיתות ז', כיתות ח' וכיתות ט', ארבע כיתות לכל שכבה.

לכאורה לא משהו מיוחד – בסך הכל 12 כיתות.

כאן צריך לציין ששנות לימודי בחטיבה הוקדשו מבחינת מערכת החינוך התל-אביבית לניסוי חברתי (שלא צלח) בדמות ה"אינטגרציה". המושג הזה אמר שיעשה נסיון להביא כמחצית מתלמידי כל כיתה מדרום העיר משכונות שנחשבו "חלשות" יותר ואולי עקב אותו שיתוף בזמן הלימוד יחבר מעט בין הקצוות החברתיים של העיר.

בבניין בית ספר סטנדרטי (יש רבים כמוהו בישראל) יש שלוש קומות וכ-12 חדרי כיתות – לכאורה זה היה צריך להספיק.

אולם, באותם שנים וגם אחר כך הוחלט לפצל את מקצועות הלימוד הראשיים, עברית, מתמטיקה ואנגלית לשלוש רמות לימוד – הקבצות. פיצול שכזה דורש עוד חדרי כיתות נוספים (שלא לומר רבים).

בניין בית הספר אליו עברנו ברחוב אנטוקולסקי בתל-אביב, שכן על מגרש גדול יותר שעליו נבנו עוד צריפים טרומיים ששימשו לכיתות הלימוד הנוספות. הצריפים נבנו סביב מגרש הכדורסל של בית הספר שרחש פעילות במשך כל שעות היום (וגם אחר הצהריים והערב) והלימודים בהם, איך לומר בעדינות לכל הקפצות כדור הסל, בעיטות הכדורגל והצעקות, לא היו אפקטיביים במיוחד.

אבל לא על כך רציתי לספר.

הכיתות בבניין בית הספר שהיה כבר די ותיק, היו בנויות כך שקיר המפריד בין שתי כיתות, היה בעצם מעין דלת גדולה מתקפלת כאקורדיאון, ובפתיחתה ניתן היה להפוך את שתי הכיתות למעין אולם גדול יותר.

ה"אולמות" האלה שימשו גם בבית הספר היסודי "הר-נבו" בו למדתי שנה קודם , וגם בחטיבת הביניים כאולמות בהן חגגנו את חגיגות בנות-המצווה של הבנות שחגגו לפחות שנה לפני הבנים…

הדלת המתקפלת בקומה השלישית בחטיבת הביניים הפכה את שני הכיתות גם לאולם תרבות בו זכינו לשמוע ולראות במו עינינו אמנים , בדרך כלל בתחילת דרכם, מופיעים.

אחת המורות, עד כמה שאני זוכר המורה להיסטוריה, גנית, שהתהדרה כמה פעמים בכך שלמדה עם שלמה ארצי בכתה, או שאולי היתה זו מורה אחרת, אירגנה מדי חודש או חודשיים ערב תרבות שכזה במוצאי שבת עם אמנים שונים.

הערב הראשון היה עם אמן שלא הכרנו ולא שמענו את שמו מעולם – עוזי חיטמן.

מוצאי שבת הגיע, הלכנו בערב לאולם בקומה שלישית (זה היה עוד ברחוב אלחריזי), רבים מן התלמידים ה"צפוניים" הגיעו. ה"דרומיים" ששודכו אלינו בשם ה"אינטגרציה", ההגעה מבחינתם היתה כנראה מורכבת עד כדי בלתי אפשרית.

ואז עלה על הבמה (אני כבר לא זוכר מה היתה ה"במה") בחור צעיר, נראה כזה אחרי צבא, גבוה יחסית ומצוייד בגיטרה. זו היתה הופעה קסומה. חיטמן היה בתחילת דרכו, שירים אחרים הכרנו כי כבר שודרו ברדיו, אחרים היו חדשים לנו. הוא סיפר על תהליך הכתיבה, אמר שלחלק מהשירים הוא כותב את המילים , לאחרים את הלחן ולאחדים גם וגם… היה לו חוש הומור עדין ונעים (גם עבור תלמידי חטיבה מחוספסים).

חיטמן עוד היה רחוק עוד מלהיות כוכב, והצורה בה דיבר אלינו היתה כזו שניתן היה לראות בו בן-אדם בדיוק כמונו, רק מבוגר מאתנו באיזה עשר שנים. גם אנחנו אם נרצה נוכל להיות כאלה…

חלפו מאז יותר מחמישים שנה, ואני זוכר את ההופעה הזו היטב, כאחת הטובות שראיתי!

כשהסתכלתי בשידור החוזר של "זהו-זה" שעשיתי לעצמי ביו-טיוב, הבחנתי שאת המילים של השיר כתב – עוזי חיטמן. השיר יצא לאור (ע"פ ויקיפדיה) ב-1974, ואולי הזיכרון שלי לשיר הזה הוא מאותה הופעה קטנה-גדולה של אמן בתחילת דרכו.

בתמונה: עוזי חיטמן ועוד אחת, אסתר חיות (לימים נשיאת בית המשפט העליון) בעת שרותם הצבאי.