קליעה למטרה

אי שם בשנת 1975, אני בכיתה ז'  בחטיבת הביניים עירוני ט"ז (איזה כיף זה לכתוב את האות השביעית…) איכשהו נודע לי שבמועדון "הפועל" ממש ליד הירקון איפה שגם נמצא אצטדיון אוסישקין המיתולוגי של הפועל תל-אביב בכדורסל, שמה, יש גם חוג קליעה למטרה עם רובי אוויר אולימפיים.

ביררתי האם אנחנו בגיל המתאים, ולהפתעתי, התשובה היתה חיובית וכך הלכנו יום אחד אני וחברי ישראל, שהפך אחר כך להיות הקוסם קליוסטרו, מרחוב סוקולוב דרך ישעיהו ואחר כך ירמיהו שעוד נלמד עליהם בשעורי התנ"ך, והגענו לאוסישקין עליו למדנו בשיעורי ההיסטוריה.

המטווח היה אולם מקורה שלאורכו היו עמדות הירי, מעין דרגשים עליהם ניתן היה להניח את הרובים ושאר עזרים שונים. ובמרחק עשרה מטרים (באותו אולם) היו המטרות.

שמו של מדריך הקליעה כבר פרח מזכרוני אבל את מראהו , קולו ובעיקר את נחת זרועו אזכור לנצח.

 

היינו מגיעים מספר דקות לפני שעת הפתיחה הרשמית של המטווח, ומחכים מתחת לאיזו סככה שלעתים הגנה מפני הגשם.
המדריך הישיש, היה מגיע בצעדים נמרצים. שערו הלבן מתנופף לכל עבר, ודבר ראשון היה מחפש את עוזרו הנאמן – מר קישינבסקי. רק עכשיו אני מבין שאולי מוצאו היה מקישינב? בכל אופן, קישינבסקי היה מגיע כנראה ממקום עבודתו מעט מאוחר יותר, ואז באה השאלה השנייה של אותו ישיש: "מישהו מצא פה מפתחים?" והיה מגניב איזה חיוך נדיר.
או אז היה מוציא צרור מפתחות אימתני מכיסו, פותח את דלת הברזל, ואחריה דלת נוספת, מדליק את האור והנה אנחנו באולם.
אחר כך מפתח נוסף  ודלת נוספת לחדר בתוך האולם ובתוכו ארונות ברזל נעולים כמובן גם הם כל אחד במפתח משלו, ובהם גרו הרובים.

רובה אוויר אולימפי הוא לא צעצוע. מדובר במכשיר כבד למדי, כשישה קילוגרם, סוג של אתגר במיוחד לאחד כמוני ששקל אז, באותה כיתה ז' כשליש ממשקלי היום…

כל מתאמן, היינו בין הצעירים שם, קיבל מטרה, ריבוע נייר וכליו מודפסים מעגלים בעלי מרכז משותף, וכמה כדורי רובה אוויר – מעין קונוסי עופרת קטנים.

 

את המטרות חילקו לנו במשורה, ופעמים רבות היו אלה מטרות משומשות שחורי הפגיעה הקודמים בהן סומנו בעט כך שלא נתבלבל עם הפגיעות החדשות.

המטרות היו מושמות על מתקן שנשא אותן בעזרת גלגלת עד לקצה האולם במרחק עשרה מטרים מעמדת הירי.

 

כל מתאמן בזמנו החופשי היה צריך לקלוע למטרה כאשר המדד להצלחה היתה ה"מקבץ" כלומר ששלוש פגיעות של כדורים יהיו קרובות אחת לשנייה ככל האפשר, ללא חשיבות רבה למרחקן ממרכז המטרה.
הזמן לירי לא היה מוגבל, אולם החזקת הנשק בשתי ידיים ללא הישענות, עייפה מאוד ואני חושב שבדרך כלל הייתי מסיים את האימון אחרי חצי שעה או פחות, סחוט למדי.
לאט לאט השתפרתי. הידיים רעדו פחות, יכולת עצירת הנשימה גדלה והסחיטה האיטית של ההדק הוסיפה לאיכות הפגיעות.
ואז יום אחד הצלחתי להוציא מקבץ יפה. גם שלוש פגיעות  קרובות מאוד וגם קרוב יחסית למרכז המטרה.
הורדתי את המטרה מהכן וניגשתי למדריך הישיש להראות לו את התוצאות.

הישיש קם ממקום מושבו, מדד עם סרגל את המרחק בין הפגיעות, סימן משהו בטבלת ההישגים שלי, ניגש אלי, הניף את ידו והנחית על לחיי סטירה מצלצלת שלא אשכח לעולם!
בעודי נדהם, כמעט עם דמעות מהשריפה של הסטירה שאלתי אותו, מה? זה לא מקבץ טוב?
והוא ענה לי בחיוך: "לאשה נותנים נשיקה!, לגבר – סטירה!"
הבנתי שזו היתה דרכו הסובייטית להחמיא לי.
מאידך העדפתי לקבל מחמאות בצורה אחרת. גיליתי את ספורט הגלישה בים ואת ההחלקה האמנותית על סקטים עליה כבר כתבתי מספר פעמים. 

חזרתי לקלוע למטרה רק באימונים לפני תעסוקות במילואים…