פורסם ב-13 למרץ 2026

 

פעם, הרבה לפני שהיו קניונים שהחניונים שלהם משמשים היום כמקלטים ציבוריים ענקיים, לפני הסופרמרקטים הענקיים שבהם אפשר לבחור בין עשרות סוגים של גבינות צהובות ולבקש בסך הכל מאה גרם מזו ו-מאתיים מזו. לפני הקופות האוטומטיות ולפני שאפשר היה לשלם עם טלפון שבכלל עוד לא דמיינו אותו כשבפועל עוד לא היה טלפון בכל בית.

כן, בימים ההם היתה מכולת.

המכולת אליה הלכתי במצוות הורי שכנה ברחוב אבן גבירול 107 בתל-אביב והיתה שייכת למי שהכרתי בתור "אדון קרייצר".

אני הייתי בן 6 או 7, ואדון קרייצר היה הרבה מעבר לגיל הפנסיה של אז. אבל מכולת זו מכולת ומישהו צריך לפתוח אותה מדי בוקר, לסגור לשעות מנוחת הצהרים ולפתוח שוב אחר הצהריים עד הערב, כך בכל יום!

מר קרייצר היה יהודי חייכן, וכשאני חושב על זה היום גם בעל סבלנות נדירה בעיקר לגחמות הקליינטים, בעיקר הקליינטיות המבוגרות שקנו חצי כיכר לחם פומפרניקל וכמה פרוסות גבינה צהובה ולבן.

קצת קשה לי להבין היום איך חלל יחסית קטן יכול היה להכיל כל כך הרבה, ממוצרי החלב של אז, שרובם היו בצנצנות או בקבוקי זכוכית, דרך מגוון נאה של לחמים: לבן, שחור, קימל ופומפרניקל, מהם אפשר היה לקנות אפילו רק חצי כיכר.. זיתים שחורים וירוקים, גבינה צהובה או קשקבל ואפילו דג לקרדה והכל נשקל והמחיר חושב בהתאם על אותם מאזניים.

על הדלפק שהיה עמוס בחלק נכבד מהמוצרים להם היתה דרושה גישה מיידית היו תמיד גם צנצנות זכוכית (לא פלסטיק) ובהן סוגי סוכריות: חמוצות וטופי וגם מסטיק בזוקה עם העתידות שלעולם לא התגשמו…

הקנייה אצל אדון קרייצר התרחשה לרוב בהקפה, כלומר הוא היה רושם בכרטיסייה שהיתה מלבן מנייר בריסטול לבן את סכום הרכישה של הלקוח/ה ביום מסוים ומקווה שבסוף החודש יעשה סיכום – תמיד ביידיש, ויקבל תשלום. הורי תמיד שילמו בצ'ק כזה עם שני קווים. יש סיכוי שאת הצ'ק מר קרייצר היה פודה בסניף בנק דיסקונט ששכן על אותו הבלוק באבן גבירול שמה שאני זוכר ממנו זה עשן וריח סיגריות חריף.

המכולת של קרייצר היתה צמודה לחנות הפרחים של מני – אבא של יוני, ומצידה השני היתה חנות ירקות, שבעליה היה עושה משלוחי ירקות על תלת-ופן גדול שהיה חונה על המדרכה. לידם היתה המספרה של ג'אקומו שהדיפה ריח תמידי של בשמים או אפטרשייב מתוק מדי. ג'אקומו עצמו סיפר גם את אורחי מלון הילטון שנבנה שנים ספורות לפני כן.

נחזור אל המכולת. בדרך כלל הורי ביקשו ממני בבוקר בדרך לבית הספר, אקח את הסל בו שמו את רשימת הקניות ולהניח אותו במכולת של קרייצר, וכשאני חוזר הביתה, שאאסוף את הסל המלא. אדון קרייצר בסבלנותו הרבה הסכים (אני לא הייתי מסכים) והסל חיכה לי עד שעות הצהריים וכשהייתי מגיע היינו ממלאים את הסל ביחד על פי רשימת הקניות.

בימים שהיה צריך לקנות ביצים אמי צירפה לסל מיכל פלסטיק כחול ואני הייתי מסתכל איך קרייצר, שם ביצה-ביצה בעדינות בתוך המיכל ואף אחת מעולם לא נשברה לו או לי בדרכי הביתה עת שטיפסתי עם הסל את שבעים ושתיים המדרגות.

באותם ימים, נהגתי ללכת עם סבי, מצד אבי, לבית הכנסת בלילות שישי.

בית הכנסת שכן בתחילה בצריף, ומאוחר יותר נבנה לו היכל מפואר ברחוב יהושע בן-נון. ליל שישי אחד, באותו הצריף, סבי ניגש אל אחד מחבריו שהתפללו שם כולם בחליפות ובגדי שבת, אחז בידו והביא אותו אל הדוכן שלו, שם ישבתי וחיכיתי לו. אותו חבר לא היה אחר מאשר אדון קרייצר הפעם לבוש בחליפת שבת ובמגבעת, מחייך כתמיד וכמובן שולף מכיסו סוכריה או שתיים.

רוב באי בית הכנסת עלו לארץ והשאירו ואיבדו את משפחותיהם באירופה. הם דיברו בינהם בעיקר ביידיש, כמנסים לחיות ולו לזמן קצר את מקום הולדתם שעזבו מבלי שוב.

אני חושב שהידיעה שאני נכדו של חברו מבית הכנסת – הקנתה לי אצל אדון קרייצר מעמד מיוחד.

יום אחד, הגעתי כהרגלי בצהריים, אל המכולת. צריך לומר שבאותם ימים הייתי בין הילדים הקטנים ביותר (פיזית) בבית הספר. מסיבה כלשהי הייתי כנראה שקוע בהרהורים (דבר שקורה לי הרבה גם היום) ולא שמתי לב שהאדון קרייצר יצא אל מנוחת הצהריים שלו, וכנראה לא הבחין בי וכך נשארתי נעול במכולת!

עד כמה שאני זוכר, באופן מפתיע למדי, לא נכנסתי ללחץ…

בהתחלה סבבתי בחלל המצומצם (מאוד) שאפשר היה להלך בו, וחשבתי לעצמי "טוב, זה בסך הכל שעתיים שבוודאי יעברו מהר" עוד לא היה לי שעון… אחרי כמה דקות ניגשתי לדלת המכולת שהיתה עשויה זכוכית עמומה והיה בה פתח קטן להכנסת דברי דואר. הסתכלתי דרך הפתח, וחיכיתי שמישהו יעבור ברחוב ואז ביקשתי עזרה. זו לא איחרה להגיע ותוך זמן מה הגיע אדון קרייצר, כולו מזיע ודואג, הרבה יותר ממני, כמעט דמעות בעיניו, חיבק אותי, ושלח אותי הביתה. לא כעסתי ולא היה מה לכעוס, טעות אנושית קטנה.

פגשתי את אדון קרייצר עוד כמה שנים אחר כך בבית הכנסת. אחר כך כנראה זה היה מעבר לכוחותיו והמכולת נסגרה.

עברנו למכולת של האחים משה ויהודה? שהיתה ברחוב אבן גבירול 119, סמוך למסעדת "כתר המזרח" האגדית שם ישבו מדי צהריים אריק איינשטיין וחבר מרעיו.

היום אני עורך את הקניות פעם בשבוע במרכז הקניות הגדול בדיר-אל-אסד שבגליל. חנות המזון שם היא מהגדולות בישראל ומזכירה לא פעם מקומות גדולים ומפוארים בארצות אחרות…

ועדיין מדי פעם שאני ניגש אל מקרר החלב, דוכן הגבינות או מדף הלחם, אני נזכר באדון קרייצר חותך לשניים כיכר לחם קימל, פורס כמה פרוסות גבינה צהובה ורושם כמה מספרים על פיסת נייר תוך כדי מלמול ביידיש…

שבת שלום.