אופניים

אתמול קפץ לי בהיצע סרטוני היו-טיוב סרטון על זוג אופניים בריטי אייקוני – ראלי צ'ופר – Raleigh Chopper.
הוידאו הזה הציף בי זכרונות רבים אודות נושא האופניים בילדותי.

גרנו בתל אביב, בשדרת הפיקוסים היפה בעולם לדעתי  שדרות עמנואל הרומי.

כבר בכיתה ב' או ג' רציתי אופניים. לחלק מחברי היו אופניים, חברי (היום פרופ') David Tanne, בדיוק חזר עם הוריו משהות באירופה עם שני זוגות אופניים מדגם שהיה אז חדש בארץ – מתקפלים.
הורי לא הסכימו בשום צורה כי אני, או אחותי או אחי נרכב על אופניים בעיר. הדבר היה מבחינתם סכנת מוות מוחשית.
באמצע כיתה ד' סיפר לנו אבי, כי אנחנו נוסעים לשנת שבתון (הפוסט דוקטורט שלו) בהולנד. ובהולנד, כך סיפר, בכל מקום בצמוד לרוב המדרכות יש מסלולי אופניים. "ושמה אוכל לרכב על אופניים?" שאלתי? והורי ענו בחיוב. 

ואם כך היה עלי להתכונן כדי שאגיע להולנד כשאני כבר יודע לרכב.

לצורך כך חברי לכיתה נרתמו, ללמד אותי לרכב על אופניים.
שטח הלימוד היה גינת שדרות ארזים, שהיתה סמוכה לבית הספר היסודי הר-נבו בו למדתי. דוד השאיל לי את אופניו וחבר אחר , מיקי לוי, הורה לי לשבת על המושב ולדווש, הוא החזיק ב"סבל" מאחורי האופניים  כך שלא אפול ובמשך יומיים או שלושה רץ אחרי עד שיום אחד, למרות שהשבעתי אותו שלא יעזוב מצאתי את עצמי רוכב לבד. וברגע שלומדים – לא שוכחים.
לא יודע אם אותו מיקי לוי (פעם ראיתי אותו בטכניון) זוכר אותי, אבל שידע שאני לא אשכח אותו לעולם!

טסנו לשוויץ, משם אסף אותנו אבי במכונית הפרינץ ארבע הירוקה איתה חצה את האלפים כמה שבועות לפני, ובמכונית הקטנטנה הזו, נסענו חמישה בני אדם על ציודם למשך שנה, דרך צרפת וגרמניה עד להולנד.

עם הגיענו לעיירת המחקר החקלאי וחנינגן Wageningen – מימשו הורי את הבטחתם ורכשו עבורי זוג אופניים משומשים (מאחור יותר הבנתי כי היו אלה אופני נשים ללא ה"רמה") איתם ביליתי במשך כל אותה שנת שבתון. רכבתי איתם בכל יום לבית הספר וחזרה, מבית הספר, לשעורי ההתעמלות ולבריכת השחיה, וכמו כל ההולנדים מזג אוויר לא היה מכשול בפני רכיבה. שנה שכנראה לא אשכח כל חיי.

כשחזרנו לארץ, כמה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, חיכיתי כמה חודשים ואז הרהבתי עוז ושאלתי, האם אוכל לרכב על אופניים גם כאן בארץ. "בשום אופן לא!" פסקה אמי (ואבי אחריה).
כעת, עשרות שנים אחר כך, לאחר ששניהם כבר לא אתנו, ואולי מסתכלים עלי מלמעלה, אני עדיין מתקשה להבין את הפסקנות הזו, שכן, הם לא התנגדו, שלא לומר עודדו את ההחלקה על סקטים, בהתחלה ברחובות ואחר כך בצורה יותר ממוסדת, או לגלישת הגלים בים הסוער ועוד שגעונות כאלה או אחרים.
ואולי ההחלטה הזו שלהם באמת מנעה אסון שהיה מונע ממני לכתוב את השורות הללו.

חברי לכיתה כבר התחילו להתחדש באופניים משוכללים ומהודרים, אופנת המושבים המאורכים "כיסאות הבננה" היתה בשיאה, כידונים בסגנון האופנועים בסרט Easy Rider, ושאר ניקלים נוצצים, וגם שכלולים מכאניים בצורת מערכות הילוכים לאופניים.
ועל הכול בלטו במיוחד אופני ה"ראלי צ'ופר" שהיו בבחינת ה"רולס-רויס" של אופני הילדים והנוער וכללו את כל השכלולים  האפשריים כולל אותה ידית העברת הילוכים שנראתה בדיוק כמו ידית העברת הילוכים אוטומטיים במכונית – שגם זה היה בבחינת חידוש גדול אז, וכמובן הצבע – אדום!

כמובן שעם הגיל החלומות משתנים, ובמקום אופניים התחלתי לחלום על גלשנים, ולזה הורי ממש לא התנגדו, במיוחד כאשר החלטתי לבנות כאלה בעצמי (תוך כדי לימוד נושא הפיברגלאס והפוליאסטר) – הכל בכיתה ט'.

אל החלום הדו-גלגלי חזרתי בשירותי הצבאי ומימשתי אותו בדמות אופנוע Honda XL (כן, גם הוא היה אדום).

אל האופניים חזרתי בשנות השלושים של חיי, התחלתי עם אופני שטח, ומשם לאופני כביש ואפילו כמה טריאתלונים. (כן, עם 30 קילוגרם פחות…) 

הפעם האחרונה בה רכבתי על אופניים היתה באירוע Burning Man 2017. זהו אירוע המתפרש על שטח כל כך גדול עד כי ההליכה ברגל שם לא כל כך מעשית. בדרך לשם רכשנו בוולמארט שני זוגות אופניים ורודים שימשו אותנו שם בכיף לאורך כל האירוע.