לא תכננתי לכתוב את זה.

אבל אחרי שהורדתי את ילדיי בגבול טאבה, באמצע מלחמה ובטן מתהפכת, הבנתי שזה סיפור שצריך להישמע.

*אקסודוס הוא שמו היווני של ספר שמות, בהתייחס למאורע יציאת מצרים המתואר בו

הפיצריה באילת הזכירה לו יותר מכל שיפודיה שאהב בגבעת אולגה.

זה התחיל מהחנייה המבולגנת בסביבתה ונגמר בריהוט העץ המשופשף.

כל השאר היה שונה לגמרי: החל ממזג האוויר החם, אפילו בעשר בלילה, ובעיקר משום שבפיצריה הזו, וגם בבית המלון בו בחר להתאכסן, לא ניכר שהמלחמה וההרס שפשו בארץ נגעו כאן במשהו.

לשוא חיפש שילוט ואפילו פקיד הקבלה במלון לא הזכיר איפה המרחב המוגן.

גם הפיצרייה הזו שהמתה מפה לפה והיה אפילו צריך להמתין בתור כדי שימצאו להם מקום על הבר לא נראתה כמו מקום שיכול להתפנות לאנשהו עם השמע הצליל המצמית בטלפון.

שלוש שעות קודם לכן, כשהיו בדרך בין העיר הנבטית עבדת לעיירה המתחרדת מצפה-רמון, ניסר הצליל הזה את אוושת מזגן המכונית.

"תעצור בצד" פקד על בנו וחמשתם יצאו מהמכונית.

בנו וכלתו ירדו אל התעלה שבצד הכביש, בתו וחברה ההולנדי, התרחקו מהם מעט, גם הם בתעלה.

הוא עמד, סמוך למכונית על הפס הצהוב שמגדיר את שולי הכביש, חוכך בדעתו, האם לכבות את מנוע המכונית ולאפשר לחום הכבד שבחוץ להתגבר על מזג האוויר הנעים ששרר בתוך המכונית.

כשהביט למעלה ראה מטוס גדול, בלי הדמעה השקופה. ואז ראה את שובלי העשן, לא היה ברור לו האם אלה המיירטים, או חלקי הטיל האיראני או שמה החות'י.

מראה המטוס העושה את דרכו בין שובלי הטילים/מיירטים היה בעיניו סוריאליסטי להפליא.

הוא נזכר למה בכלל הוא כאן, על הכביש המדברי הזה באמצע שומקום.

הוא מסיע את בנו, זוגתו, בתו ובן-זוגה לגבול הדרומי בטאבה.

ילדיו חיים כבר כמה שנים בגרמניה, והגיעו לפני שבועיים כדי להפרד מסבתם שהלכה לעולמה.

המלחמה תפסה אותם, כשכבר קמו מהשבעה והיו מוכנים לטיסות חזרה לברלין.

הכרזת המלחמה היתה בדמות אזעקות באמצע הלילה שהודיעו על כך שישראל פתחה במתקפה על איראן ושעל התושבים להתכונן למתקפת נגד שאת טיבה עוד איש לא ידע.

התגובה האיראנית לא איחרה לבוא וכתוצאה מכך, נסגרו גם נמלי התעופה הישראליים וגם הירדניים.

"תוך שבוע זה יסתיים" הכריזו "יודעי דבר" בכל ערוצי הטלוויזיה. וככל שנקפו הימים ובעיקר הלילות הטרופים, ושערי המדינה הסגורים בים והאוויר, גם דעתם של הנצורים מבית התחילה להתערער.

בהתחלה סירבו לשמוע על חזרה לביתם בגרמניה דרך ירדן ומצרים, אולם ככל שעברו הלילות והימים, ובעיקר אחרי שקיבלו מסרים מחברים שחצו את הגבול המצרי והצליחו להגיע למחוז חפצם, התרככה דעתם.

לבסוף, כשבועיים לאחר שנחתו וכשבוע לאחר שהיו אמורים להמריא בחזרה, קיבלו החלטה על המסע חזרה.

התוכנית היתה שאביהם יסיעם למעבר הגבול בטאבה, משם ימשיכו במונית לשארם-א-שייח ומשם ימריאו בטיסה עם חנייה באיסטנבול לברלין.

להורים המודאגים התוכנית נשמעה מטורפת למדי שרק המחשבה על ביצועה גרמה להם לחוסר תיאבון לשעות ארוכות.

כל אחד מהזוגות הגיע להחלטה בהפרש זמן של כיממה, ולכן תוכניות המילוט היו שונות במקצת.

בכל אופן, הוחלט שאביהם יסיעם לאילת. הבת ובן זוגה יחצו את הגבול ביום שישי בערב, ואילו הבן וזוגתו יחצו יממה לאחר מכן.

שני הלילות שלפני הנסיעה דרומה היו טרופים ולא רק בגלל האזעקות. מצב היחסים העדין בין ישראל ומצריים ובוודאי בין ישראל לטורקיה.

ביום חמישי, שבוע בדיוק לאחר תחילת המלחמה, הזמין חדר במלון זול באילת, ליומיים. כך יוכל להיות קרוב לגבול במקרה ומי מן הזוגות לא יצליח או ירצה לחזור.

בשישי בבוקר ארז תיק, משחה ומברשת שיניים ואת שלל הכדורים שצרך בשביל המשאבה הפנימית שלו.

מערכת בגדים נוספת, ספר שהתחיל לקרוא בנסיעת הרכבת האחרונה, את המחשב הנייד הישן של בנו שהשמיש מחדש לאחרונה.

סוכם כי בגלל חוסר השינה שלו בימים האחרונים, בנו ינהג את הדרך לאילת, והוא, בהנחה ששני הזוגות יחצו את הגבול בבטחה, יחזור בנהיגה לצפון ביום א' בבוקר.

הם נכנסו חמשתם למכונית. בנו במושב הנהג, הוא לידו. בתו, בן זוגה וכלתו מאחור.

תחילת הדרך היתה רגועה. מזרחה בכביש 5, ימינה ודרומה בכביש 6, לפני באר-שבע מעבר לכביש ארבעים, עקיפה של באר-שבע שספגה יום קודם פגיעה ישירה בבית החולים שלה. תחנת הכח הסולארית באשלים בוהקת למרחוק. כשעברו לידה בפנייה לכוון שדה-בוקר הסביר לבן-זוגה ההולנדי של בתו כיצד הדבר הזה פועל. ההולנדי הביע השתאות.

כשחלפו על "צריף בן גוריון" הפטיר: "היו ימים והיתה מנהיגות"

מימין "רמת ציפורים" שם התקיים המידברן הראשון, בית השנטי, עבדת "העיר הנאבטית" עם תחנת הדלק בה תדלקו בכל פעם כשחזרו מתצפית המכתש.

ואז הגיעה האזעקה שנשמעה במכשיר הטלפון.

כשחזרו למכונית המשיכו עוד עשרים קילומטר למצפה רמון.

ה"צעירים" רצו לאכול והחלו לחפש מסעדה עם "דירוג" סביר בעיירה שהתכוננה לכניסת השבת.

ההחלטה נפלה על גאפן-גאפן שהסתבר כשיבוש של Japan – Japan.

בתחילת הירידה למכתש, עצרו בנקודת התצפית כדי שיוכלו להצטלם למזכרת עם יעלים ברקע.

בירידות למכתש – נזכר במסע האופניים שעשה לפני 30 שנים כמעט, מדן ועד אילת. את הירידות האלה עשו עוד לפני עלות השחר כדי להקדים את השמש הקופחת.

הנה הם עוברים את הפניות לנקודות התצפיות האסטרונומיות השונות שפקדו במהלך עשרים ומשהו השנים האחרונות, חלקן עוד עם הילדים לפני שבגרו.

צומת ציחור ואחריה שיטים, שם התקיים אירוע המידברן האחרון ואז… ידע כי עוד מעט יחלפו ליד מחנה "שזפון". הרבה זכרונות יש לו משם, שם הכיר את רעייתו, אם ילדיו המוסעים עכשיו אל הגבול המצרי, עמה התחתן כמה שנים אחרי.

כבר כשראה והכיר את מגדלי התצפית על תרגילי הטנקים, החלו פרפרי הנוסטלגיה מדגדגים בבטנו. בכניסה לבסיס מוצבים ארבעה טנקים מדגמים שכבר יצאו משימוש, וכמובן השלט המוכר של חטיבת "בני-אור".

זה היה בסיס קבע מדברי שנבנה על פי תקנים אמריקאים, חדרים ממוזגים לחיילים, חדר אוכל מרכזי כיתות לימוד, מועדונים, אבל בעיקר חבר'ה שהיה כל כך כיף אתם, שהיו נשארים שם שבתות, לא מתוך ריתוק, אלא מתוך הכיף של לעשות שבת ביחד, עם אהבה גדולה שנשארה שם.

עוד מעט יגיעו לירידות האחרונות לפני צומת קטורה. אלה הן ירידות מסוכנות, שתבעו בזמן ששירת בחטיבה בשיזפון את חייהם של כמה וכמה נהגים צבאיים חסרי נסיון בדרך כלל, ילדים שרק התגייסו, עברו קורס נהיגה קצר וקיבלו רכב שגדול עליהם בכמה מידות. הוא נזכר בנהג האמבולנס שהתהפך שם וקיפד את חייו, בש"ג ש"שאל" ללא רשות יחד עם חברו משאית די-500 בליל שישי אחד, והתהפך אל מותו בעיקול אחר, והיו עוד, הרבה יותר מדי.

והנה הגיעו לצומת קטורה. כמה פעמים וכמה שעות בכל פעם ישב שם לאחר שירד מהאוטובוס מתל-אביב לאילת, ממתין לטרמפ שיקח אותו אל החטיבה.

אחרי ארבעים קילומטר נכנסו לאילת ועוד כאחד עשר קילומטר עד מסוף הגבול עם טאבה.

הבטן לא מפסיקה להתהפך. עוד מעט יפרד מבתו ובן זוגה.

הוא חשב שהתור במסוף הגבול יהיה גדול, אך נוכח לדעת שהם היחידים, באותה השעה שהביעו רצון לחצות את הגבול.

צילום סלפי אחרון ביחד, כל הזמן הוא חשב על המשמעות של הצילום הזה, על המילה "אחרון", ומה יהיה…

הוא השביע את בתו ובן זוגה לדווח ככל האפשר מכל נקודה במסע, החל מצידו המצרי של הגבול, מהמונית, משארם, מנמל התעופה בשארם, מאיסטנבול אם אפשר, וכמובן מהנחיתה בברלין.

הוא בנו וכלתו, המשיכו משם לבית המלון ששכרו. מלון פשוט, לא ליד הים, שנראה שמשמש מגוון רחב של אורחים שתיירות באילת היא לא בדיוק בראש מעייניהם. זה היה מלון ללא חדר אוכל, ללא בריכה ומרוחק מהים.

אחר כך אכלו פיצה ו"סלט קיסר" באותה פיצריה שהזכירה לו את גבעת אולגה.

הוא קינח את היום בשלגון "שוקולד בננה" שזכר לטוב מילדותו. התפלא שעוד מייצרים כאלה והתענג על הטעם שלא השתנה כל עשרות השנים שחלפו מאז כל כאלה על שפת הים ב"חוף גורדון" עם הוריו..

למחרת, חפשו בנו, כלתו והוא מקום לארוחת בוקר. לכשמצאו מקום שמוכר קישים שונים ואפילו קפה קר, הזמינו לעצמם ואז – בעיר שחשבו שהמלחמה לא נוגעת בה, נשמעה אזעקה.

"לאן הולכים?" שאל את המלצרית, היא הצביעה ימינה, אל מלון נוסף, דומה לזה שבו לנו הצמוד לבית הקפה…

הממ"ד שהתגלה כחדר המקררים ומכונות הכביסה של המלון, המה מאורחי המלון בדרגות ביגוד שונות.

לפתע חש טפיחה על שכמו, הסתובב לאחור ומייד זיהה, את חברו לשרות מאותה חטיבה אז בימי שיזפון העליזים לפני כארבעים שנה.

הם שוחחו מעט, אבל היה ניכר על פניהם שכמעט ואין בכך צורך. שכן במוחם של השניים עלו והתרוצצו אותם מראות וזכרונות מאותם ימים.

בערב לקח את בנו וכלתו ל"סעודה האחרונה" במבשלה שהתגלתה גם כמסעדת בשרים לא רעה.

אחר כך נכנסו שוב למכונית והתחילו לנסוע לכיוון טאבה. זו דרך עמוסה בכיכרות.

בנו ביקש לעצור בכיכר "הבונים החופשיים" , צילם אותה מכמה זוויות והמשיכו. כלתו סידרה לעצמנ סים תקשורת שיאפשר לה לדווח מכל נקודה בה יהיו במסע.

אחרי שנפרד מהם ממש לפני המחסום בטאבה, כולל צילום "סלפי פרידה" שם פעמיו לפארק תמנע. "לפחות יהיה לי קצת חושך לצלם כוכבים" חשב לעצמו. פרש את ציוד הצילום והחל לצלם את ערפילית 'הצעיף המזרחי', חשיפה אחר חשיפה. פעם בדקה בערך בדק האם יש דיווחים , ושמח לקרוא שבתו נחתה בברלין, בנו וכלתו, חצו את הגבול, עלו על המונית שהזמינו, והתחילו את המסע לשארם. הוא המשיך לאגור חשיפות של הערפילית עד שקיבל את הדיווח כי הגיעו לשארם.

או אז חזר למלון, אבל לא יכול היה להירדם. קרא בספר מהרכבת, והתבשר על התקיפה האמריקאית באיראן.

לפנות בוקר קיבל את המסר כי בנו וכלתו על המטוס בדרך לאיסטנבול. מבחינתו זה היה אישור לחטוף תנומה קלה.

בבוקר כשהתעורר, החל לחשב את מהלך הנסיעה הביתה.

התקלח, התלבש, החזיר את המפתח בדלפק הקבלה של המלון ויצא לחפש מקום לאכול ארוחת בוקר. להפתעתו (או שלא) המקומות שהיו פתוחים בשבת, היו סגורים בראשון ולפיכך נאלץ להתחיל את המסע חזרה.

ביטבתה, שם חשב יהיו לו אפשרויות רבות לארוחת בוקר, גילה שעקב המלחמה המקום שהפך לסוג של פארק שעשועים לילדים, שומם ופועל במתכונת מצומצמת. הוא חטף לעצמו כריך סלט טונה, וכשחזר למכונית קיבל את המסר כי בנו וכלתו ממריאים לברלין.

הוא הביט דרומה, לכיוון הגבול, וחשב לעצמו מה קל או קשה יותר: להישאר או לעזוב?

התמונה: שביל החלב מעל בקעת תמנע. צולם עם ה"גמד" DWARF 3