16 ספטמבר 2025

השבוע, במסגרת "חצי יום גיבוש" בעבודה, פקדתי אולם באולינג בפעם הראשונה מזה עשרות שנים רבות.

האירוע התקיים במתחם "חוצות המפרץ", שפעם שימש בית למפעלי וולקן, פאר התעשייה הישראלית בכלל ותעשיית המתכת בפרט. חנינו ליד אחד המבנים, שמאכלס היום חנויות גדולות לחדרי שינה. מעל דלת קטנה בכניסה, נגלה שלט "באולינג". נכנסנו, וירדנו קומה או שתיים במדרגות. כל המתחם, למעשה, ממוקם מתחת לאדמה.

ברגע שנכנסתי לאולם הבאולינג, זה הכה בי! מחזה דומה, עד כדי זהה, נגלה לעיני כשהייתי ילד, בפעם הראשונה שנכנסתי לאולם הבאולינג המודרני הראשון בתל אביב. ראוי להזכיר, כי הבאולינג המודרני הראשון בישראל הוקם בחיפה כבר בשנת 1964.

למה "מודרני"? כשחקרתי מעט בנושא, קראתי כי את מסלולי הבאולינג (קגל בשפה הגרמנית) הראשונים בישראל בנו הטמפלרים שהגיעו לארץ במחצית המאה ה-19. הם בנו מסלולי קגל פתוחים מתחת לכיפת השמיים במושבותיהם, כמו בשרונה ובחיפה. חלקם שוחזרו ופעילים עד היום.

נחזור לאולם הבאולינג ה"מודרני" הראשון בתל אביב. כשהייתי בן 7 או 8, נבנה ברחוב אבן גבירול מבנה גדול, מתחת לכפר הערבי סומייל. כששאלנו מה יהיה שם, אמרו לנו "הגדולים" שתיפתח שם חנות כלבו גדולה של "שקם", המיועדת למשפחות החיילים ומקורביהם. הקנייה בשקם הייתה אז מותנית בהצגת "בולים" מיוחדים שהעניקו הנחה. את הבולים הללו חילקו לחיילי קבע גם בזמן שירותי הצבאי. נאמר לנו שחוץ מהשקם, המבנה יכלול גם באולינג. לא ידעתי במה מדובר, והמילה "כדורת" בכלל לא הייתה אז בשימוש.

הגיע היום, ואולם הבאולינג נפתח. גרנו אז בשדרות עמנואל פינת סמטת "אליהו בחור", כ-150 מטר מהכניסה. כאמור, הייתי בן 7 או 8, כשהלכתי לראות את הפלא הזה. סוג של "חוץ לארץ" במרחק של מעבר כביש. נכנסנו בדלת (לא גדולה במיוחד), ובדומה לחוויה השבוע, ירדנו במדרגות, או אולי כבר הייתה מעלית, קומה או שתיים למטה.

כאן צריך להקדיש פסקה בעניין העישון! באותם ימים, סוף שנות השישים ותחילת השבעים, העישון היה מותר בכל מקום, ללא הגבלה, ואף אחד לא דיבר על עישון פסיבי. מה שהכי זכור לי משם הוא העשן הסמיך שאפף את הקומה התת-קרקעית, למרות המיזוג החדשני לאותה תקופה. הצריבה בגרון ובעיניים זכורה לי היטב!

למרות העשן והצריבה, הכניסה לאולם הייתה ממש מעבר פאזה, בדומה לדני, לדוד ולסוס "נגרו קבלו" מ"35 במאי" מאת אריך קסטנר, שעוברים פאזה כשהם נכנסים לארון. היה שם ריח מיוחד, תאורה וריהוט אמריקאי שלא הכרנו, ובעיקר המסלולים המבהיקים, אצטבאות הנעליים (המיוחדות?) ומדפי הכדורים המבריקים.

באופן מפתיע, לא הייתה הגבלת גיל. אף אחד לא ביקש מאיתנו לצאת משם, גם כשהגענו ללא ליווי הורים. מי שרצה לשחק היה משלם בקופה, בוחר נעליים מיוחדות בהתאם למידותיו וניגש למסלול שהוקצה לו. ככל שאני זוכר, הוריי לא ראו בעין יפה את הבאולינג ואת כל מה שמסביבו, ולא הסכימו (כלכלית) שאשחק. אולי הדבר נבע גם ממידותיי הקטנות אז, שאפילו הכדורים הקלים ביותר היו כבדים מדי עבורי.

למרות זאת, ביקרתי שם לא מעט פעמים. הייתי מוקסם בעיקר מהמנגנונים המכניים שהעמידו את הפינים, גרפו את אלה שהופלו ולאחר שני סיבובים העמידו מחדש את עשרת הפינים במבנה משולש, וגם החזירו את הכדור בחזרה לעמדת הזריקה. בהיתי במכונות האלה שעות ארוכות, תוהה איך כל המנגנון הזה עובד. עשרות שנים אחר כך, צפיתי מרותק בסרטון היוטיוב הזה והבנתי: https://youtu.be/Iod6uwUGM2E

סמוך לאולם הבאולינג ההוא, באותה קומה תת-קרקעית, היה אולם נוסף ובו "מכונות משחק", רובן מסוג Pinball Machines, או כפי שקראנו להן בעברית – "פליפרים".

ל"פליפרים" האלה אקדיש פוסט מיוחד בקרוב.

נחזור לבאולינג בקריות. לאחר שכתבתי את זיכרונותיי, הבנתי שזו למעשה הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי בבאולינג. ככזה שאפילו לא ידע אילו אצבעות להכניס לחורים בכדורים, גם התוצאות היו בהתאם. זו ממש לא ההתמחות שלי. במקרים רבים הכדורים שלי "נפלו לוואדי" (התעלות שבצידי המסלולים). הטכנולוגיה עשתה כברת דרך מאז: רישום התוצאות נעשה באופן אוטומטי ומוקרן על מסכים שטוחים מעל המסלולים בליווי הנפשות מצוירות. המכונות המסדרות כנראה עובדות על אותם עקרונות, וסידור הפינים נותר קסום כפי שהיה בעבר.

מי שרוצה לשמוע עוד על ההיסטוריה של באולינג באמריקה, מומלץ להאזין לפרק המשובח בפודקאסט האהוב עלי "מה יש בזה": https://open.spotify.com/episode/5dgRVFNtG5lXeFhi8Qbb3Q