סיפור שעד כמה שאני זוכר כבר כתבתי כאן לפני מספר שנים, אבל לאור נאומו של "שמש העמים", הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ביום רביעי, אני חושב שכדאי לספר אותו שוב.

הסיפור מתרחש ב-1986-7. במסגרת לימודי בטכניון עשיתי גם תעודת הוראה ואני כבר לא זוכר מה היה שמו של הקורס, אבל הוא עסק בתיאוריות של הוראה.

המרצה היה אדם מאמין, חובש כיפה, מבוגר. שבדרך כלל הייתי צריך להילחם בעפעפיים שלי כדי שלא יסגרו בעת ההרצאות שלו.

את אחת ההרצאות הוא פתח בסוג של ניסוי/פעילות קבוצתית.

כל סטודנטית וסטודנט היו צריכים לכתוב על פתק מה הדבר הכי חשוב/יקר להם מבלי לכתוב את שמם – כדי שיהיה אנונימי.

המרצה אסף את כל הפתקים, היינו אולי 25 סטודנטים בכיתה.

ואז, התחיל להקריא ולכתוב על הלוח את הדברים שנרשמו על הפתקים:

היו מי שכתבו שהמשפחה חשובה/יקרה להם.

אחרים ציינו (אם כבר הגיעו לשלב ההורות) את ילדיהם.

היו שציינו את הבית/המקום/האדמה בו/עליה הם גרים

אחרים את אלוהים (לא משנה של איזו דת)

אף אחד מהסטודנטיות והסטודנטים לא ציין את הדבר שנראה כנראה מובן מאליו – החיים.

ישבנו מבוישים.

המרצה הסביר שהוא עושה את ה"ניסוי" הזה כבר הרבה שנים עם כל הקבוצות אותן הוא מלמד, וכל מה שהוא מנסה להסביר, שאסור לנו לקחת את הדבר הזה שנקרא חיים כמובן מאליו.

החיים לא מובנים מאליהם ועלינו לשמור עליהם מכל משמר.

הדברים נכתבים בהקשר של "קידוש הניצחון" שלדעתם של קבוצת אנשים מסוימת גובר על קדושת החיים.

שבת שלום!