פעם, לפני יותר מחמישים שנים, כשמשמשים לא עלו כמו זהב, אכלנו הרבה מהם.

מילא אכלנו, אספנו בעיקר את הגלעינים שלהם, שבעגת ילדי תל-אביב של הסיקסטיז והסבנטיז, (שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת) נקראו "גוגואים". גוגו היה חרצן אחד, וברבים "גוגואים".

שנות דור אחר כך כשלמדתי בטכניון וחברי לספסל הלימודים שהיה חיפאי במקור, גדי הר-שי Gadi Har-shai, נפעם לשמוע שבתל-אביב קראנו להם גוגואים, מבחינתו בחיפה הם נקראו "חרצנים" (הדגש על ה"צ").

כמעט כל ילד (אני לא זוכר לגבי הבנות) נהג להגיע לבית הספר עם הילקוט, תיק האוכל (שקית בד עם כריך/ים ומפית) , לעיתים מימיה דולפת ו… שקית עם גוגואים.

מה היינו עושים עם הגוגואים? כל מני משחקים דומים פחות או יותר למשחקי הגולות (עונה אחרת בשנה) .

בבית הספר היסודי בו למדתי, הר-נבו, התפתח עד מהרה עניין ה"מונטה קרלו".

בית הספר הר-נבו היה בנוי משני בניינים: האגף הקטן, שהכיל את כיתות א-ג, משרדי ההנהלה, האחות ומעבדת הטבע. והבניין הגדול שהכיל את כיתות ד-ח' ומאוחר יותר שהתחילו חטיבות הביניים, כיתות ד-ו.

בין שני הבניינים היתה חורשת אורנים דלילה. העצים הגירו שרף שהכתים את חולצות בית הספר, ללא יכולת הסרה בכביסת יד או מכונה…

עוד היתה שם בחורשת האורנים הדלילה הזו גם ברזייה עם ארבעה ברזים. הברזייה עצמה, – כלומר המתקן שבו היו קבועים הברזים היתה עשוייה למיטב זכרוני מחומר שניתן לעצב אותו בקלות אבל התאמתו לבני אדם מוטלת בספק – אזבסט.

ממול לאותה ברזייה היה הקיר של הבניין הגדול, ולמרגלותיו של אותו הקיר שכנה , בתקופת הגוגואים, פיסת הנדל"ן היקרה ביותר ביקום.

בעונת הגוגואים, לקראת סוף השעור שלפני ההפסקה, היתה ניכרת תכונה רבה בקרב אספני הגוגואים ואיך שפעמון הצלצול החל לרטוט, הם פרצו בריצת אמוק אל עבר אותו הקיר כדי לתפוס מקום לעמוד צמודים לקיר – פניהם אל הברזייה ולסמן למרגלות כפות רגליהם מרובע עם מספר כלשהו (אני לא זוכר אם זה היה בגיר על המדרכה או בחריצה על האדמה הקשה.

חברי מבית הספר, מזכירים כי ה"מדרכה" היתה בעצם יציקת בטון מלאת מהמורות וחורים.

כל מי שלא הספיק לתפוס לעצמו מקום ליד הקיר, הפך מייד לשחקן במשחק ה"מונטה-קרלו". כל מה שהיה על השחקן לעשות הוא לעמוד במרחק מטרים ספורים ולנסות לקלוע גוגואים אל המרובע/חור המסומן.

קלעת? זכית!, פספסת? , הגוגו הולך אל העומד מעל המרובע.

כבר אז הבנתי שבהימורים, תמיד, אבל תמיד, הזוכה הגדול הוא בעליו של הקזינו!

וכך יכולת לראות בסוף היום את התלמידים משרכים דרכם הביתה עם הילקוטים, שקית האוכל המדלדלת ושקית גדולה המאיימת לפקוע מלאת גוגואים.

התלמידים היצירתיים מביננו היטיבו לייצר מהגוגואים משרוקיות:

ליד האגף הקטן לעיל, היה מעין מעקה בטון, דרכו ניתן היה לראות את מעבדת הטבע של בית הספר. מעקה הבטון הזה היה מחוספס מעט, ואנו השתמשנו בו כאמצעי שיוף לגוגואים. היינו משפשפים לעתים יום או יומיים, את קצהו העליון של הגוגו עד שיכולנו לראות את תוכו ובאמצעות מחט או סיכה, או מהדק נייר שיישרנו אותו, להוציא את תוכו. כאשר הגוגו היה ריק, יכולנו לקרב את הפתח המשוייף לשפתותנו ולנשוף במקביל אליו. לאחר אימון קצר ה"משרוקית" הזו הוציע צליל שעצבן את המורות…

פעם, אבי ראה אותי מוציא את תוכו של הגוגו וטועם ממנו (טעם של שקדים מרירים). אבי שהיה אגרונום במקצועו, הזהיר אותי שתוכו של הגוגו מכיל חומר שקרוב יחסית לציאניד (רעל אמיתי) ושאולי כדאי להמנע מהטעימות הללו.

התלמידים היצירתיים עוד יותר! היום מייצרים מעין מדחף (פרופלור):

לצורך ייצור המדחף, היה צורך לשייף את הגוגו משני קצותיו וגם את אחד מפאותיו העגולות כך שייווצרו שני חורים בקצוות דרכם אפשר יהיה להשחיל קיסם – ציר המדחף, ודרך החור הגדול לכרוך חוט סביב הקיסם.

באחד מקצוות הקיסם ובניצב לו חיברנו מקל עץ של ארטיק, משכנו בחזקה והמדחף הסתובב במהירות. משם ועד למעבדה להנעה סילונית בנאס"א המרחק היה קצר…

מלחמת יום הכיפורים שחלה כאשר היינו בתחילת כתה ו' די בגרה אותנו ועד כמה שזכור לי בקיץ 74' כבר לא שחקנו בגוגואים, אולי וגם בגלל שהתחלנו להתעניין יותר בבנות…

כמעט עשרים שנה אחרי, כשכבר לי היו שני ילדים, הם קבלו משחק שבו היו גוגואים מ…פלאסטיק! ממש אותם גלעינים של משמש אבל עשויים פלאסטיק בצבעים עזים של סגול, ירוק, אדום.

נזכרתי בכל זאת בעקבות דיון עירני בקבוצת הווצאפ של חברי בית הספר היסודי הר-נבו בו למדתי בתל-אביב.

שבת שלום לכוווולללםםם!

את כולם עכשיו!!!!