בשנים 1971-2 הייתי בן תשע ולמדתי בכית ה ד' בבית הספר העממי, הר-נבו שבתל-אביב.

למורה המחנכת קראו צפורה חרצק. עד כמה שאני זוכר, היתה חמורת סבר בדרך כלל.

כדי למקם את הקוראים בזמן – מדובר בתקופה שאחרי מלחמת ששת הימים וגם אחרי מלחמת ההתשה.

תקופה רגועה יחסית, חלליות אפולו ממשיכות לנחות על הירח אבל זה כבר לא מעניין אף אחד, ד"ר גונאר יארינג השוודי, מנסה ללא הצלחה להשכין שלום ביננו לבין המצרים והאמריקאים ממשיכים לבוסס בבוץ הויטנאמי.

אמי עבדה במשך כל השנים במחלקה לאנטמולוגיה (מדע החרקים) בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל-אביב.

יחד עם אמי במעבדה באוניברסיטה עבדה גם שותפתה לחדר.

לשותפה היה אח, שקרא מגזינים באנגלית שנקראו Playboy עם תמונות מרחיבות לב ונפש.

בכל חודש כשהיה יוצא גליון חדש, היה האח מעביר לאחותו את הישן וזאת העבירה אותו אחר כבוד לאמי, ואמי בגאווה שאיננה מוסתרת היתה מוסרת את הגליונות עם התמונות הצבעוניות, כולל תמונת האמצע המקופלת משלושה חלקים לי. אני בן תשע! רק אומר…

יחד עם הגליונות מאירי העיניים האלה, קיבלתי גם מחברת, חלקה (ללא שורות) ארבעים דף, מנייר נטול עץ, או כפי שנהגו הגששים לומר: "נטול אמו!". והיה גם דבק פלסטי.

כל כלי היצירה הללו, המחברת, המספריים והדבק נרכשו בחנות הסדקית של וכסילבאום שהיתה ברחוב אבן גבירול, סמוך למסעדת "כתר המזרח" שם נהגו אריק איינשטיין וכל חבורת "לול" להשביע את רעבונם ולהרוות את צמאונם בבירה קרה.

אחרי כל התיאור הזה תשאלו בוודאי, ומה עשיתי עם החוברות בשפה שלא הבנתי, אם כי התמונות היו לי ברורות מאוד?

הייתי גוזר ומדביק. גוזר ומדביק, לא את המאמרים…

מסתבר שלא הייתי היחיד בכיתה עם התחביב הזה.

חבר אחר, קיבל ממקור אחר את החוברות המתחרות – Penthouse, שהיו מעט יותר בוטות בתיאורים הגראפיים שלהן…

גם הוא גזר והדביק במחברת משלו.

החבר ואני הבאנו את המחברות הללו לבית הספר ובהפסקות היינו משווים ומעדכנים מידע כשעיניהם הבורקות של שאר הבנים עוקבות בעניין רב במה שהתרחש על דפי המחברות.

יום אחד, בעת שיעור, עיני לא היו מרוכזות בלוח, או בספר שעל השולחן אלא יותר במחברת שהיתה על ברכי מתחת לשולחן…

ומכיוון שהייתי מרוכז במה שראיתי, לא שמתי לב איך המורה, צפורה חרצק, מתקרבת אלי, ובהינף יד חוטפת ממני את המחברת, ואומרת לי מול עיני התלמידים המשתאים "את זה אמסור לאמא שלך באסיפת ההורים הקרובה!"

חייכתי לעצמי, מה שכנראה הרגיז אותה עוד יותר…

יום אסיפת ההורים הגיע. אני כבר שכחתי מהמחברת…

אמי מגיעה לשיחה אישית עם המורה צפורה, וזו מדברת על הפוטנציאל הלא ממומש של ה"תכשיט" שלה.

ואז, ככה אמי סיפרה לי, שלפה מתיקה את המחברת ואמרה "האם את יודעת במה הבן שלך מתעסק?"

אמי לא התבלבלה וענתה לה מייד – "כן, אני הבאתי לו את התמונות…"

אמי חזרה הביתה, אנחנו כבר היינו במיטה לקראת שנת הלילה.

אמי שלפה את המחברת מתיקה – מסרה לי אותה, והוסיפה שלא כדאי להביא את המחברת לבית הספר…

שבת שלום לכוווולללםם.

כולם עכשיו!

תמונה: Fooocus