23 אפריל 2024

אתמול הסבנו לסדר יחד עם ילדינו בניכר, באשכנז – בברלין.

בסיום הסדר שאורגן למופת וקריאת ההגדה, אירוע מעניין בפני עצמו, פתחנו בונבוניירת Lindt שקנינו לכבוד האירוע.

וכמו שאני טועם את השוקולד הנפלא הזה, צצים ועולים לי זכרונות מ"דודה אידה". ואולי זה המקום לספר, אם כי יש מצב שכבר סיפרתי על כך בעבר.

במשפחתו של סבי, מצד אבי, היו הרבה ילדים. שלושה מהם, שמרדו במוסכמות החברה היהודית הגליציאנית עשו את דרכם לפלשתינה, שהיתה אז תחת המנדט הבריטי.

היו שם – חיים – סבי, שהתיישב בתל-אביב, שחלקה הגדול היה עוד פרדסים, תמר, שהיתה כנראה אישה חסונה מאוד והתיישבה בקיבוץ בית-אלפא ואחות נוספת, שהספיקה בדרכה לארץ גם לסיים לימודי רפואה בברלין – ד"ר אידה ליכט.

לחיים – סבי, נולדו שני בנים: משה ודניאל (אבי).

תמר – לא עמדה מבחינה נפשית בקשיים בקיבוץ ושמה נפשה בכפה.

ד"ר אידה ליכט קבעה את משכנה בטבריה ופתחה קליניקה כרופאת משפחה.

כנראה שהמאורעות השונים שפקדו את העם והמשפחה (ואחותה) גרמו לד"ר ליכט להיות רופאה שנוייה במחלוקת: פעם שדרו בטלוויזיה תוכנית על יהושע חנקין – גואל האדמות ועליו סופר הסיפור הזה שכשהיה צריך לראות רופאה, וכשהוצע לו ללכת ד"ר ליכט – כבר הרגיש יותר טוב… העיקר לא לפגוש אותה…

סביב מלחמת העמצאות עברה ד"ר ליכט להתגורר בחיפה , ברחוב צפרירים.

משה, אחיינה שהיה בפלמ"ח (חטיבת יפתח) ביקר אותה מדי פעם בחיפה ובמכתבים להוריו דיווח בצורה משעשעת חוסר האיזון הנפשי שם.

בתחילת שנות השישים, אני כבר נולדתי, עברה ד"ר ליכט להתגורר ברחוב בצלאל בתל-אביב. אז כבר פרשה מעבודתה כרופאה, וגרה לבדה בדירה שלמטרות חיטוי הוצפה בקילוגרמים רבים של כדורי נפתלין שכנראה האריכו את חייה (כך לפחות חשב אבי שידע דבר או שניים על רעלים).

בכל קיץ היתה ד"ר אידה ליכט נוסעת לשלושה חודשים לשוויצריה, להירגע מהחום המהביל התל-אביבי. במהלך החודשים האלה היתה שולחת לנו בשני משלוחים קילוגרמים של השוקולד הנכסף – Lindt.

לפעמים שירות דואר הצבי – גרם לכך שהשוקולדים לא היו במצב התקין שלהם, אבל זה לא גרע מכך שידענו בבית מהו שוקולד שויצרי אמיתי.

כשגדלנו מעט, החל מגיל 11 בערך נהגנו, הילדים לבקר אותה פעם בשבוע. קנינו פרחים אצל "מני" הלכנו לאורך רחוב אבן גבירול, ארלוזרוב, בארי ובצלאל עד שהגענו לדירתה.

בכל ביקור היתה מכבדת אותנו בכמויות של שוקולד, ואף מעשירה את "דמי הכיס" שלנו.

היה לה מקרר פילקו ישן מאוד שעל פי חוקיה מותר היה לפתוח אותו שלוש פעמים ביממה בלבד! ועל פי חוק זה תכננה את מהלך יומה.

יום אחד החליטה לרכוש מקרר חדש, ואת הישן רצתה לתת לי שימש לי ככוננית ספרים.

ד"ר ליכט היתה מנויה בספרייה של "מכון גתה" ובלעה כמויות של ספרים בגרמנית. אני חייב לה את היכרותי עם חלק מהסופרים כסטפן צוויג, קפקא ודומיהם.

טעם השוקולדים אתמול העלה לי את הזכרונות האלה.