בלילה לן בחדרו של אחיו.

חדרו שלו הפך לחדר העבודה בו הוצבו המחשב, המדפסת, הסורק והפאקס, כך שברירת המחדל ב-שלוש עשרה השנים שעברו מאז לכתו של אביו , היתה ללון בחדרו של אחיו, בלילות שבהם עצר ללינת לילה בנסיעת לילה מהדרום לצפון.

שתי אזעקות העירו אותו במהלך הלילה. בתחילה, חשב להתהפך על משכבו, אולם משהציץ בטלפון וראה את תוצאות הפגיעות ביממה הקודמת, הבין כי אם ירצה לזכות אולי לראות נכדים וסתם לשתות קפה בבוקר – כדאי לרדת לממ"ד.

בין לבין קרא בספר שהבטיח לבתו לסיים, כדי שתוכל לקחתו אתה למקום מגוריה בניכר – רק שהשמיים נסגרו מבלי דעת מתי יפתחו שוב.

הוא התעורר באותה השעה בה התעורר מאז שזכר את עצמו. ישר לשגרת הבוקר.

פעם, עוד כשהיה נער והם גרו בדירת הגג הקטנה בתל-אביב, חלק חדר עם אחיו הצעיר ממנו.

כל אחד מהילדים קיבל שולחן כתיבה משלו והיתה גם שידה גדולה שבפינתה נחה גיטרה עליו למד לנגן ואחיו שהפך לגיטריסט אמיתי עשה עליה את פריטותיו הראשונות. וכן, היה גם ארון בגדים גדול ששירת את כל האחים וגם חלק מבגדי ההורים ומצעי הבית…

כדי שהחדר יוכל לארח לעתים חברים היה צורך להתפשר על נושא הלינה וכך במקום שתי מיטות היתה מיטת נוער נפתחת אחת עם מזרונים בעיטור פרחוני – כתום-ירוק.

מדי בוקר, מייד לאחר צחצוח השיניים, וההתלבשות, קיפלו שני האחים את הסדינים, השמיכות, ושאר המצעים הכניסו אותם אחר כבוד בדחיסה בינונית אל ארגז המצעים בעל הגלגלים שנשברו שוב ושוב, של מיטת הנוער וברבע לשבע, החדר כבר היה מסודר למשעי.

מהמטבח נשמעו קולות השחזת הסכינים של אביו, ואחריהם נקישותיהם על משטח העץ עליו הכין סלט ירקות מתובל ב"מיונז אמיתי" של תלמה.

רחש "ביצי העין" על מחבת הטפלון וריחן התפשט בכל הדירה.

הוא התקשה לזכור מי מבין ההורים היה אחראי על מה בארוחת הבוקר שלא כמו שזכר היטב את ארוחות הערב שאמו הכינה בנות שלוש המנות כל אחת, יום יום, שבעה ימים בשבוע שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה!

אה, כן, את ה"קומפוטים" הכינו ההורים ביחד, וסלט הפירות – זה היה הספציאליטה של אביו.

אחותם, שקיבלה בשל היותה אחות, חדר משלה בדמות חצי מרפסת סגורה, הצטרפה לסועדים על שולחן האוכל שהיה בסלון.

במהלך השבעה התקשה להאמין שהסלון הזערורי בדירה ההיא בתל-אביב, בו הסבו מדי בוקר וערב לארוחות, הכיל שתי כורסאות וספה מודרניות עם רגלי ניקל, שולחן אוכל ושישה כסאות. היתה גם טלוויזיה ב"שחור-לבן" או שכמו שכינה אותה הצלם מ"פוטו בן-אבי" באבן-גבירול – "בלאק אנד שווארץ" עם "שולחן טלוויזיה" בעל רגל ניקל משל עצמו. ואיך אפשר בלי שני ארונות עתיקים שהובאו לדירה ההיא שהיתה בגובה 72 מדרגות, ללא מעלית. האצטבה ובה שכנו כרכי האנציקלופדיה העברית הבלתי גמורה ומערכת הסטריאו שהביאו אתם משנת השבתון בהולנד.

נפלאה היתה בעיניו היכולת של הוריו להתארגן על כל השפע הזה בדירה קטנטנה כל כך.

כשהיה ב"שביעית" עברו הוריו לבית גדול יותר בעל שני מפלסים, (קומות) ברמת השרון. שמה קיבלו האחים כל אחת ואחד, חדרים משלהם ואפילו מקלחת שיועדה להם.

משם, בתום ה"שמינית" התגייס לצבא, וכשהשתחרר לאחר חמש שנים, בחר ללמוד בחיפה.

כשהתחתן ועמדו להיות הורים – בנו בית בגליל, והוא היה מגיע לביקורים ברמת השרון מדי פעם.

וכך, בעודו מהרהר בדירת נעוריו, קיפל את הסדין, ואת ציפת הכרית, את שמיכת הקיץ, הניח אותם בערימה ישרה, כיבה את המזגן ואת מאוורר התקרה, בהה עוד כמה שניות במצעים המקופלים, השאיר את ילדותו ונערותו מאחור וירד לקומה למטה.