25 מאי 2023

לפני שאתחיל בסיפור של היום אני רוצה להגיד כמה דברים על האשפוז הזה.

זה נשמע אולי כמו לונה-פארק ושכל יום זה משתפר וזה.

אז מדובר בסוג של רכבת הרים על סטרואידים. (כנראה גם בפועל) שאי אפשר לרדת ממנה מתי שרוצים…

באופן כללי אני די אוהב לונה-פארק. אבל חשובה לי זכות הבחירה.

הידיעה שאתם קוראים את הטקסטים האלה עוזרת לי מאוד לצלוח את המורדות של הרולר קוסטר הזה.

——————————-

כשהייתי בן שש או שבע נשלחתי ללמוד לנגן בחלילית אצל האורים והתומים באותו זמן בתל אביב, מר יריב האזרחי.

ליריב האזרחי (כן זה היה שמו באמת) היה קונסבטוריון "רון" ששם התחילו רבים את מסלולם המוסיקלי.

המתקדמים עברו מחלילית סופראן ל"אלט" ואלה שאולי ילכו לקלידים, פסנתר או אקורדיאון, עברו למלודיקה שזה מעין עוגב קטן עם פומית וקלידים.

העניין היה שהתרגילים (חוברות של מרכוס אם אני זוכר נכון) היו מאוד משעממים למרות שפה ושם היו שם שכיות חמדה של הגדולים ביותר מבאך ועד למוצארט וגם מנגינות ישראליות בטעם תימני של מוסיקה שמחפשת לה מדינה.

הרבה יותר נהנתי לנגן משמיעה את שיריה של נורית הירש או נעמי שמר. במיוחד אהבתי את חורשת האקליפטוס שדרשה ממני להגיע לכל המנעד של הכלי.

יריב האזרחי, שלפעמים לימד אותנו כשהוא בגופייה צחורה לא התלהב כל כך מהיזמות שלי…. עד כדי כך לא התלהב שהיה מכנה אותי "בטלן".

מאידך, פעם אחת היה קונצרט באולם הגדול למטה ולהפתעתי הוא הסכים שאנגן את "מים לדוד המלך" ואפילו כתב עיבוד לפסנתר (הוא לא הכיר את השיר שהיה חלק מפסטיבל הזמר והפזמון).

אני חושב אזו היתה הפעם הראשונה שזכיתי להינות מתשואות קהל.

אתמול אחותי Alma Levy . באה לבקר אותי והפתיעה אותי עם מתנה "מטופשת"…. ניחשתם נכון – חלילית.

ומסתבר שזה כמו אופניים.. לא שוכחים.

חג שמח.