את הטקסט להלן, כתבתי לפני כעשור עבור עתון חיפאי אינטרנטי, שמיאן לצאת לאור. שנתיים אח״כ החלטתי לתת לו את החשיפה בעצמי ופרסמתי בדה-מרקר . היום, מהסיבות שיפורטו להלן, מפרסם גם כאן. כל זאת מתוך אהבה גדולה לעיר האירופית ביותר בישראל.

נתחיל בגילוי נאות: אינני מתגורר בחיפה. אני גר בגליל. אולם את שלושים וחמש השנים האחרונות ביליתי ברובן בחיפה. אני עובד בחיפה (אוניברסיטה) ופעיל במידה מסוימת בתרבות החיפאית. כך שחלק ניכר משעות היממה אני בחיפה. כתל-אביבי מלידה, שהגיע לחיפה לאחר השירות הצבאי, העיר מרגישה לי אירופה של ממש. כל זאת מבלי לעבור בביקורת הדרכונים.

מי שמכיר אותי, יודע שלמרות שאני צופה בכוכבים, רגלי וראשי נטועים עמוק באדמה, ושאני טיפוס די רציונאלי.

יש כמה דברים בודדים, שגורמים לי, ולו באופן רגעי להאמין שאולי לא הכל רציונאלי…

בחיפה ישנם כמה מקומות שהם מבחינת סוג של מעבר פאזה. מקומות שלוקחים אותך לספירות אחרות, ליקומים מקבילים, או לכל מונח מטאפיזי אחר בו תחפצו. אחד המקומות הללו הוא החנות שיש בה הכל.

למרות שיש לה מיקום מדויק (העצמאות 51) קשה להגיד בדיוק איפה היא נמצאת, וקל מאוד לפספס אותה. סימן ההיכר שלה הוא האקלקטיות המושלת בחלון הראווה – מצדפים ועד איקונות, מחכות דיג קצרות וארוכות ועד לפוחלצי נחשים, דרך סכינים, מצפנים, מגיני דוד, צלבים ושופרות. בעצם, כל מה שחיפשתם בכל מקום ולא מצאתם. כל זה כאין וכאפס לעומת החוויה עצמה של ביקור בחנות.

החנות עצמה היא מעין מסדרון ארוך וצר, שמזכיר לי צוללת. משני צידיו אצטבאות ומדפים עמוסים לעייפה במכפלות גיאומטריות של תכולת חלון הראווה: אלמוגים, קריסטלים, שריוני צבים, פוחלצי דגים, כדורים מתנפחים, משקפות וטלסקופים, קרסי דיג וכלי מטבח. כמה שתנסו למצוא באיזה נושא החנות עוסקת – לא בטוח שתגלו. כיאה לחנויות מסוג זה הביקור בה צריך להיות מתוך צורך למצוא משהו שעד כה לא מצאתם בשום מקום.

למשל, פעם קיבלנו במתנה כמה מכונות כתיבה ישנות. שלוש מהן תלינו לקישוט, ושתיים החלטנו להשמיש, אבל היו חסרים לנו סרטי דיו למכונות. ניתן להבין כי מוצר שכזה אינו בר מציאה בשום חנות גדולה למכשירי כתיבה, וזאת משום שהשימוש במכונות כתיבה פס מהעולם, כבר לפני יותר משנות דור. אבל בחנות ההיא – זה כבר משהו אחר. בעל החנות עומד שעון על המשקוף בכניסה ושואל אתכם לחפצכם. אתם עונים לו, ואז מתחיל הטקס: "חכו רגע בחוץ", הוא אומר. וסוגר את החנות, כשהוא בתוכה. או-אז, הוא יורד אל קודש הקודשים – המרתף. מקום שגם לקוחותיו הנאמנים ביותר, לא זכו להיות בו ולו רק להצצה חטופה.

לאחר מספר דקות הוא עולה ממחוזות השאול, כשבידו שקית ובתוכה מה שביקשתם. במקרה שלנו – אוסף גדול למדי של קופסאות ובהן סרטים למכונות כתיבה. כך היה גם כשחיפשנו אבן משחזת מיוחדת לסכיני מטבח.

כאשר חברי, הצייר – חיפש נייר בעל חומציות מסוימת לציור שלא היה בנמצא אפילו ב״ארטא״ הסמוכה, במרתף כמובן היה ובכמות מרשימה…

כשבתי חיפשה "תיק שכל״ בצבע חאקי. תרנו אחר כזה ברחבי ישראל, בחנויות מחנאות, יד שנייה, התקשרנו ל״חגור״ וחברות אחרות ומה לא. אין תיק שכל בנמצא.

בסוף, הרגשנו כבר שאין ברירה וחייבים ללכת ל״פיינל פרונטיר״ החנות המופלאה.

הוא עמד כדרכו, שעון על המשקוף, בבגדים שהכביסה יפה להם… ״חכו רגע בחוץ״ אמר, נעלם וחזר כשבידו שק ניילון ובתוכו כעשרה תיקי שכל ישנים (אולי מתקופת הפלמ״ח…) איבקותיהם חלודות – אבל זה היה הדבר האמיתי!

יש שיגידו, שגם אם תבקשו מגלש ימני של מסוק בל 205 (יואי) ממלחמת וייטנאם – הבחור יוציא לכם אחד כזה מהמרתף.

יש סיכוי שבזמן התשלום, תזכו לתחזית אפוקליפטית לגבי עתידנו באזור.

אפשר להירגע אחר כך על עוגת תפוחים וקצפת בקונדיטוריה הסמוכה.

בשבת האחרונה 16 למאי 2020, עלתה החנות באש וכל תכולתה נשרפה כליל.

אני מרגיש כאילו הדלת שהיתה לי למציאות אחרת, גם אם היתה רגעית, נסגרה לתמיד.