רוצה לספר על חוויה שהיתה לי באירוע מידברן האחרון, סוג של קסם. האמת כמעט בכל אירוע קורה לי איזשהו קסם, וכשחושבים על זה, הקסם קשור איכשהו בגבול שבין הסתמכות עצמית והענקת מתנות.

הסיפור הוא כזה:

ביום ראשון, מוקדם בבוקר, כשרוב המשתתפים עוד היו שקועים בשינה, התעוררתי לפירוק המיצב שלי.

כחלק מרעיון ההסתמכות העצמית, עשיתי בבית חזרה כללית של הרכבה ופירוק, הבאתי את כל הכלים הדרושים, סוללות טעונות למברגה רשימות מסודרות הכל בסדר.

פירקתי את רוב המיצב, ונשארתי עם קורה אחת באורך חמישה מטרים בחתך 10 על 10 ס״מ , לא משהו ששמים על גגון של מכונית משפחתית רגילה.

ראיתי במהלך הפירוק כי הביט של המברגה הולך ונשחק, והביטים האחרים שהבאתי אתי, לא מתאימים לברגים האימתניים שחיזקו וחיברו את חלקי הקורה.

הסתובבתי סביב הקורה וחשבתי מה לעשות? לנסר אותה? לחכות עד שהחבר׳ה מהמחנה יתעוררו ולבקש ביט של מישהו אחר? ביודעי שגם הביט של מי שאבקש עלול להישחק, ולא למלא את יעודו בהמשך הפירוק.

בעודי רוכן על הקורה במחשבות, הרמתי לרגע את הראש לאחור , וכבמטה קסם אני רואה את Itamar Paloge רוכן מעלי עם מברגה. הוא כנראה שמע את רעש נסיונות הסרק של המברגה להתגבר על הברגים מרחוק, וחשב על הענקת המתנה של העזרה. זה היה הקסם שלי במידברן 2016. כמובן שכל תריסר הברגים פורקו ורווח לי. וזה המקום להודות שוב.

במחשבות רבות לאחור, ברור לי שכשמתכננים להגיע למידברן צריך לחשוב על מירב התרחישים ומה שצריך כדי לשרוד אותם – זו ההסתמכות העצמית.

השלב הבא, הוא לדעת לתת עזרה כלומר, להסתכל לצדדים ולהבחין במי שצריך, ואם מתאפשר, (ורק אם מתאפשר) להעניק לו עזרה (זו לדעתי הענקת המתנה המושלמת) .

השלב הבא: לדעת גם לקבל את מתנת העזרה.

באורח פלא (למרות שאני אדם רציונאלי למדי) אני יכול להגיד שזוהי השנה השלישית ששמירה על הכללים הללו, גורמת לקסמים אמיתיים לקרות.