חברי לספסל הלימודים בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים Yoav Kronkop , המליץ לי לאחרונה לצפות בסרט "Becoming Led Zeppelin" .

מכיוון שאני מעריך את דעתו ואוהב מאוד את הלהקה האייקונית הזו, צפיתי בסרט ונהנתי מאוד. רואים שם את תולדות חייהם של ארבעה מוזיקאים סופר-מוכשרים החל משנות העשרה המוקדמות שלהם ועד להפיכתם ללהקה שהיתה מהפופולאריות ביותר בהיסטוריה.

באחד הקטעים בסרט, (דקה 33) לשניות בודדות, ג'ימי פייג' – הגיטריסט שיש האומרים שאצבע האל נגעה בו, מספר כיצד התחיל ליצור את Babe I'm Gonna Leave You, ואומר כי התבסס על ביצוע של השיר על ידי ג'ואן באאז מתקליט משנת 1962.

השניות הבודדות האלו בהן סיפר פייג' על מקור השיר מבחינתו, טלטלו אותי והחזירו במסע נוסטלגי שישים שנה (כמעט) לאחור.

נולדתי בשנת 1962. גרנו בדירה קטנה בקומת גג בשדרת עצי הפיקוס היפה בעולם – ברחוב שדרות עמנואל (הרומי) בתל אביב.

בערך מאז שאני זוכר את עצמי גיל שלוש או ארבע, היה בבית פטיפון שהשמיע מוזיקה.

הפטיפון שכן בתוך רהיט עץ, מצופה "פוליטורה" שהכיל גם רדיו מנורות – מעין מרכז "מולטימדיה" ביתי של תחילת הסיקטיז בישראל, אפילו טלוויזיה בשחור-לבן עוד לא היתה לנו.

מלאי התקליטים היה קטן, למיטב זכרוני עד לבר-המצווה שלי זה לא הגיע למספר דו-ספרתי.

היו שם תקליטים כגון "50 שירי ילדים" שהורי היו מסוגלים להרוג את מי שנתן להם אותו… הבולרו של ראוול, פטר והזאב – מסופר בקולו המרעים של יוסי ידין, מקס ומוריץ מסופר בקולו המשעשע של יוסי בנאי ו… שני תקליטים של ג'ואן באאז.

אני זוכר את התקליטים האלה היטב, את העטיפות שלהם בהן צילום פניה של באאז בתקריב ובחדות שהקנו קרבה בלתי אמצעית אליה גם אם זו היתה רק עטיפה מבריקה של תקליט.

יותר מהזיכרון הויזואלי של עטיפת התקליט – אני זוכר את הצליל.

הורי הבחינו כנראה עוד כשהייתי צעיר 4-5, שאני שולט לא רע באצבעותי ולימדו אותי להשתמש בפטיפון.

התקליט שכן באריזת נייר (לימים – ניילון) פנימית בתוך העטיפה החיצונית (זו עם התמונה) למדתי להוציאו בזהירות, להמנע ככל האפשר מנגיעה בו, אלא רק בצדדיו.

הפטיפון היה כזה שניתן היה לשים בו כמה תקליטים אחד על גבי השני כמו על שיפוד בחלקו העליון והם היו נופלים אל הפלטה המסתובבת כל אחד בתורו לאחר סיום נגינת התקליט שלפניו, בהתאם למיקום זרוע ה"מחט" המנגנת.

מעולם לא השתמשתי במנגנון ריבוי התקליטים אבל אני זוכר אותו היטב משום שכלל זרוע נוספת שניתן היתה לסובבה שמנעה את נפילת התקליטים שעדיין לא נוגנו.

אחרי שהתקליט הגיע אל הפלטה המסתובבת זרוע המחט הגיעה באופן אוטומטי אל היקפו החיצוני והחלה עושה את דרכה במסלול המחורץ של התקליט, תוך כדי השמעת פיצפוצי חשמל סטאטי, ו"טיקים" של שריטות.

ואז זה מגיע: מחיאות הכפיים (עד היום אני לא יודע אם זה אפקט בעריכה) , פריטה על מיתרי גיטרה קלאסית, ואז הקול הזה שחותך את האוויר בצלילות שאין שווה לה – שר Baaaaabe I'm Gonna Leave You.

אני זוכר עוד כמה שירים מאותו תקליט, אבל זה שפתח נחרט עמוק כל כך.

כעשור אחר כך, התוודעתי, דרך השכן מהמרפסת ממול Yuval Erel , לגרסה של לד-זפלין. יובל היה מהראשונים בארץ שהחזיק תקליטים של פינק-פלויד, לד-זפלין ולהקות רוק נוספות שנקראו אז "מחתרתיות" .

בכל יום בצהריים, יובל היה פותח את התריסים במה שהיה פעם מרפסת, מניח כרית צבעונית רקומה על מסילות התריסים, שם את אחד התקליטים בפטיפון וכל הרחוב היה יכול לשמוע את בשורת הרוק המתקדם משדרות עמנואל (הרומי) ועד למשורר אחר מוקדם יותר – שלמה אבן-גבירול…

בדיעבד מסתבר שג'ואן באאז לא כתבה את השיר, אלא ביצעה שיר של זמרת הפולק אן ברדון מ-1959. בתקליט של באאז (וגם בזה המקורי של זפלין) ברדון לא קיבלה קרדיט. הצדק נעשה רק שנים רבות לאחר מכן. אבל עבור הילד בן החמש שהייתי, זה תמיד יהיה הצליל ההוא שבוקע מהפטיפון בסלון המואר בתל אביב.

רוצים לשמוע:

ג'ואן באז:

לד זפלין:

התמונה – מורכבת מתמונות של התקליט של באאז, פטיפון מהסיקסטיז ותמונה שלי מאז – נוצרה באמצעות מחולל התמונות המופלא Nano Banana Pro