אנו, שלושת האחים למדנו באותה שנה בבית הספר היסודי החילוני שבעיירה , כי היה גם אחד קתולי.

בית הספר טארטהורסט – Tarthorst, היה שונה מ-א-ו-ד מבית הספר היסודי "הר-נבו" בו למדנו בתל-אביב.

הכיתות היו קטנות יותר במספר התלמידים – ומרווחות הרבה יותר בגודלן הפיסי. שיטת ההוראה שם, אני מדבר על לפני יותר מחמישים שנה…, היתה כזו שאיפשרה לכל תלמיד להתקדם בקצב שלו, ומאידך שתהיה התקדמות, כלומר בסוף כל שנה כל תלמיד ידע יותר.

גם היחס למקצועות הומאניים ו/או ספורט היה שונה. שיעור ספורט נמשך לפחות שעתיים פעמיים בשבוע, ולמרות שהולנד הגיעה לגמר הגביע העולמי בכדורגל (קרויף נגד בקנבאואר) , לעולם המורה לא נתנה לילדים כדורגל ואמרה לנו "לכו לשחק…" והיו גם לפחות שעתיים אימוני שחייה, ללא קשר לשיעורי הספורט. שיעורי ציור קיבלו אותו מספר שעות כמו מתימטיקה… והקסם הכי גדול: אין שיעורי בית.

אה, כן, בארוחת עשר חילקו לכל תלמיד מיכל חלב טרי (בצורת פירמידה) .

החוויה היתה כל כך שונה שאני זוכר את בית הספר הזה לפרטי פרטים.

הכיתה בה למדתי, היתה הכיתה הבוגרת של בית הספר, ולקראת סוף השנה התחילו החזרות להצגה של מסיבת הסיום.

נושא ההצגה, אני מזכיר 1973, היה הנזק הסביבתי שגורמים מיכלי הלחץ – מיכלי הספריי למיניהם הממולאים בגאז הפריאון, בעיקר לשכבת האוזון!

חוזר שוב: הצגת סוף שנה – 1973, של תלמידי בית ספר יסודי פריפריאלי בהולנד, עוסקת בתחום שנחשב אז איזוטרי עד מופרך – החור באוזון.

את התפקידים הראשיים מילאו הילדה הכי יפה בבית הספר – סינדי, והילד שנראה הכי מבוגר (כיתה ה') פרנק. שיא ההצגה – חיבוק ונשיקה ושחרור העולם מה-Spuitbus (מיכלי הלחץ האירוסולים).

מכיוון שידעתי לנגן היטב בחלילית, ניתן לי הכבוד לפתוח את ההצגה בשני קטעי חלילית של באך.

ולמה אני מספר לכם את כל הדבר הזה – כי השבוע שמעתי פודקאסט מצויין שהחזיר אותי בבת אחת חמישים ואחת שנה אחורה:

הפודקאסט "מה יש בזה" של של קובי מלמד ואלעד יצחקיאן, מספר סיפורים אמיתיים שנשמעים כל כך מופרכים. כל סיפור מסופר בטייק אחד.

פרק מספר 11 – מספר על "האיש הכי מזהם בהיסטוריה" והוא זה שהקפיץ לי את בלוטת הנוסטלגיה.

אבל אם אתם מ-מ-ש רוצים לצחוק – האזינו לפרק מספר 13 "הקרוקודיל מוולסטריט"

זה פרק כל כך מצחיק ששמעתי אותו כבר שלוש פעמים ברצף…

שבת שלום לכולם