למדתי בחטיבת הביניים ט"ז בתל-אביב החל מספטמבר 1974 ועד יוני 1977 – שנת המהפך.

בחטיבת הביניים הזו הוחלט ליישם רעיון, ש-ספויילר – לא צלח בסוף – אינטגרציה.

הוגי הרעיון חשבו על כיתות משולבות של תלמידים משני חלקי העיר (צפון ודרום תל-אביב) במטרה ליצור היכרות ושילוב חברתי יחד עם צמצום פערים והגעה ליעדים חינוכיים טובים יותר.

מה שזכור לי בעיקר משלוש השנים האלה עם הרעיון הזה הוא בלגן אחד גדול ששיאו התרחש בכיתה הראשונה בחטיבה – כיתה ז'.

התלמידים שבאמת באו מרקעים שונים מאוד – התקשו להתחבר, מה גם שמרחק המגורים לא אפשר כמעט מפגש בשעות שלאחר הלימודים, ובפועל נוצרו קבוצות המאופיינות לפי מקום מגוריהם.

היום אני יודע, כי חטיבת ביניים, ולא משנה היכן ממוקמת – היא סביבה קשה מאוד להוראה והמורים המלמדים בה בעיקר בכיתה הראשונה ז' – מתמודדים גם היום עם בעיות משמעת לא פשוטות.

לתוך הקלחת הזו, שבפירוש היתה הסוערת ביותר מכל מה שאני זוכר משנות לימודי – הגיעה לשעור שבועי של שעה (45 דקות) המורה למוסיקה – בתיה שטראוס.

אנחנו לא ידענו מי היא. זו היתה מורה שלא התחברה לשום דבר שהכרנו אז בתל אביב של 1975.

לבושה כמו ליידי מכובדת, נושאת אתה פטיפון נייד, שאחד ממכסיו היה הרמקול וכמה תקליטים.

בתחילת השנה חילקה לנו כמה חוברות פרי עטה שנראו כמו הוצאה עצמאית (מהודרת).

לא היו לה מיומנויות של איום או השתלטות בכח על התלמידים, חלקם מופרעים עם קבלות! ומבט האימה על פניה היה ניכר בהחלט.

ובתוך כל המהומה הזו, מדי שעור, עברנו על עמוד אחד מהחוברת שיצרה, וראו זה פלא – אני (ואני מאמין שאולי גם אחרים) זוכר היטב לא מעט ממה שהגברת שטראוס לימדה.

השעור הראשון הוקדש לשיר Summer-Time מתוך האופרה פורגי ובס של ג'ורג' גרשווין.

כשאני חושב על זה זה די הזוי שמתוך כל הבלגן הזה של כיתה ז' המופרעת שלמדתי בה, אני זוכר את הפרט הזה, ועוד יכולתי להתחבר לכך ולזהות את השיר כמה שנים אחר כך כששמעתי ביצוע ג'אז שלו ב"קודה" בית התה המיתולוגי ברחוב ריינס בתל-אביב.

כדי להסביר כמה הזויה ההשמעה של השיר הזה – הביצוע שהושמע לנו היה של זמרת האופרה "לאונטין פרייס", ביצוע באוקטבות גבוהות עד כדי ניפוץ זגוגיות.

כדי להכניס למסגרת התרבותית המוסיקלית הישראלית באותו זמן – שלמה ארצי זכה בפסטיבל הזמר והפזמון עם הבלדה על אמן הגרפיטי הישראלי הראשון ברוך ג'מילי…

שעור אחר הוקדש לואלס הפרחים מתוך מפצח האגוזים של צ'יקובסקי. בשעור הזה נתבקשנו לפי הקטעים השונים לדמיין סוגים שונים של פרחים, היר מדברת על סייפנים, וחמניות, כריזנטמות וציפורנים, ואנחנו מתקשים להבין על מה המורה מדברת, אבל המוסיקה נחרטה בי עמוק, ושוב, מספר שנים אחר כך כשהחלקתי על הסקטים לצלילי ואלסים שונים , חייכתי לעצמי ואמרתי הי, את זה אני מכיר – זה ואלס הפרחים…

כדי לנסות לתאר את הסיטואציה שהיתה בכיתה – שוו בעיניכם את המורה , עם הפטיפון על השולחן, משמיעה יצירה כלשהיא, ולפתע נכנס בקול סערה תלמיד מאחר, לבוש בג'ינס מתרחבים שמטאטאים את הרצפה ועושה בצעדי ריקוד דיסקוטק חושניים את דרכו אל שולחנו בירכתי הכיתה תוך שהוא ממלמל את הפזמון מתוך השיר הצרפתי "ליידי מרמלד" (Voulez-Vous Coucher Avec Moi Ce Soir ).

הניגוד המופלא בין מה שהיינו כתלמידים לבין היצירות הבאמת נשגבות שנסתה להעביר אלינו לא נתפס בעיני עד היום.

אנחנו כתלמידים לא באמת ידענו מי היא בתיה שטראוס.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, שאלתי את ידידתי המלחינה ד"ר ציפי פליישר אודותיה, והיא הרבתה לספר בשבחה ובהישגים הגדולים שלה.

כשחיפשתי אודותיה פרטים נוספים למדתי שכצפוי (לפי התנהגותה) נולדה בגרמניה ב-1930, היא ומשפחתה עלו לארץ עם עליית הנאצים. למדה לנגן אצל טובי המורים בארץ וגם בצרפת.

כשחזרה לארץ החלה ללמד מוסיקה ובין תלמידיה ניתן למנות אחד – מאיר אריאל ועוד אחד מאותו הקיבוץ – שלום חנוך…

בשנות השבעים, מאחר ולא היתה קיימת שיטה להאזנה חוויתית למוסיקה, פיתחה בתיה שיטה מיוחדת שנקראה עם השנים "האזנה פעילה" הנהוגה במכללות ובבתי ספר עד היום.

כשאני חושב על זה, אני קצת מתקשה להאמין שבעשרים וכמה שיעורים הצליחה הגברת שטראוס להעשיר אותנו בכל כך הרבה תרבות: מ"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי ועד אדג'יו לאלביניוני, מהברבור של סן-סנס ועד לדג השמך של שוברט – כל זה בתוך רעש והמולה שקשה לתאר אותם.

ב-23 בפברואר 1997, נהרגה בתיה שטראוס בתאונת דרכים. על קברה בפרדס חנה כתוב "היא לימדה".

שנה וגמר חתימה טובה לכולם.

שכולם יחזרו עכשיו!