20 יוני 2025

 

עד שמלאו לי חמש, לא היתה לנו מכונית.

אבי נהג לנסוע לעבודתו בטוסטוס ICM. אמי באוטובוס.

למיטב זכרוני היו לא מעט פעמים שהטוסטוס – לא הניע, ואבי שלא כל כך הסתדר עם פלאי המכניקה ומנועי שריפה פנימית, כילה לא מעט זעם בכלי האומלל הזה.

אחי נולד כשהייתי בן חמש, ולמשפחה בת חמש נפשות (אחותי תמיד באמצע) דרושה מכונית.

כדי למקם את הקוראים על ציר הזמן – אנו מדברים על 1967-8, מעט אחרי הניצחון המזהיר בתולדות העם היהודי במלחמת ששת הימים.

נראה כי בעקבות מגבלות כלכליות, בחר אבי במכונית איזוטרית למדי, שכמעט כל מימדיה היו קטנים, גם הגודל, גם נפח המנוע וכמעט כל השאר – וספה-400.

כן, כן, השם אומר הכל – וספה (מבית פיאג'יו) – יצרן הקטנועים האיטלקי, שהיו מוצלחים מאוד אז והיום, ייצר גם מכונית זעירה בעלת מנוע קטן (מאוד) בנפח 400 סמ"ק, ומכאן שמה – וספה-400.

למי שמאותגר בנפחי מנוע בעידן המכוניות החשמליות נאמר כי מנוע של 400 סמ"ק הוא כשליש מגודלו של מנוע של "קיה פיקנטו" שהיא אחת המכוניות הקטנות בשוק כיום.

עד היום אני מתקשה להבין איך נכנסו שני מבוגרים ושלושה ילדים למכונית הקטנטנה הזו שהגג והחלון האחורי שלה היה סוג של שילוב בין ברזנט לפלאסטיק.

ברחוב שבו גרתי, באופן מפתיע, היתה עוד וספה-400 אחת, שהיתה שייכת לאביו (העו"ד הצעיר) של רמי דולמן שלמד איתי בגן הילדים ובכיתה א.

רוב מכוניות הווספה-400, היו בצבע כתום (אם אני זוכר נכון היו גם תכלת). וכך רחוב "אליהו בחור" הניצב לשדרות עמנואל (הרומי) התהדר בשתיים מן הכתום הזה…

האמינות של כלי רכב באותן שנים היה נמוכה בהרבה מאמינות המכוניות היפניות של היום ובחירת מכונית היתה כרוכה בדרך כלל גם בבחירת מוסך או לפחות מכונאי שיוכל לטפל בה.

כאן נכנס לתמונה – אחד, יצחק כספית. אם שם המשפחה נשמע לכם מוכר אז כן, הוא אבא של בן.

יצחק כספית גילה מנהיגות ויוזמה יוצאת דופן בכך שהצליח לארגן את רוב בעלי המכונית הזערורית הזו לכדי – "מועדון וספה-400".

הוא נסע בכל אירופה במרדף אחרי חלקי חילוף לאחר שפס הייצור המקורי נסגר, ארגן ייצור של חלקי חילוף בישראל, ניהל כרטיסייה לכל מכונית וספה-400 שנוסעת בישראל, היו כמה מאות כאלו, וגרם לכך שהמכוניות הללו ימשיכו לנסוע על אדמת ארץ הקודש, כאשר כל אחיותיהן באירופה כבר עברו מזמן לעולם שכולו טוב במגרשי הגרוטאות.

היה אפילו עלון/עיתון/ידיעון של המועדון שבהיעדר ניוזלטר אינטרנטי שעדיין לא הומצא, נשלח בדואר ישראל לבתי חברי המועדון.

מבנה המנוע של הוספה-400 היה של 2 פעימות – כלומר שהדלק שלו היה תערובת של דלק ושמן, מה שגרם לכך שהיה צורך בניקוי תכוף למדי של המצתים (פלאגים) של המנוע. בכלל, בתא המנוע האחורי היה מיכל שמן נפרד שאפשר לקבוע את יחס התערובת בין בנזין לשמן. וכך, עוד לפני שהגעתי לכיתה א' כבר הבנתי לא רע איך מנוע של מכונית פועל ומושגים שמוכרים לרוב הקוראים מתוך מערכוני גשש, פלאגים, פלטינות, היו לי מציאותיים להפליא.

ה-וספה-400 שירתה אותנו נאמנה כשלוש ואולי ארבע שנים.

נסיעות שזכורות לי:

אבי לוקח אותי לשיעורי השחיה בבריכה הלימודית ברמת-אביב (בקרוב יוקדש לה פוסט משלה), וכבר אז דרך חיפה (כביש 2) היה פקוק חלק משעות היום ואבי מתדרך אותי להגיד למדריך שאיחרתי בגלל שהיה "פקק"

הנסיעות לחוף הים עם בן-הדוד של אבי שעלה לארץ מארחנטינה, בנסיעות אלה נדחסנו תוך כדי קריעת פתח בחלון האחורי – 6! בני אדם!

נסיעה ההירואית למה שקרוי היום "צימר" ב"כפר לימן" – קצה המדינה הצפוני, עם עצירות בצד הדרך לקירור המנוע…

אחרי אותה נסיעה לכפר לימן, אמי החליטה ש"צריך להתקדם".

הקידמה הגיע בצורת מכונית "N.S.U פרינץ 4" בעלת מנוע בנפח – תחזיקו חזק… 600 סמ"ק!. הפרינץ שלנו היתה ירוקה, והיו לה זוג דלתות, חלונות שניתן לגלול בסיבוב ידית ושיא החידושים, לחצן גומי שהשפריץ מים על החלון הקדמי כדי לנקותו בעזרת המגבים.

ב-1972 – נסענו לשנת שבתון בהולנד – ואבי חצה את האלפים עם הפרינץ – עמוסה (כולל גגון) במזוודות פעמיים.

אחרי הפרינץ הירוקה הגיעה הסימקה הלבנה, עם מנוע של 1000 סמ"ק! אבל אף אחת מהן לא נחרטה בזיכרון כמו הוספה-400 הכתומה והקטנטנה שהתחילה את הכל.

בטיולים השונים עם הפרינץ והסימקא, ראינו פעמים ספורות את הוספה-400 שלנו (זיהינו לפי המספר) נוסעת עדיין על הכבישים מבלי דעת איזו יד היא עכשיו.

בתמונה רואים את אחותי ואותי, נשענים על הוספה-400 ככל הנראה 1971.

שבת שלום לכולם!