לפני מספר ימים, נסעתי ברכבת לתל אביב.

עליתי על הרכבת בתחנת "חיפה – מרכז השמונה", לא לפני שהכרוז ביקש מאתנו פעמיים להחליף רציף, אולי כדי לבלבל את הרקטות והטילים מהצפון…

עליתי לקרון בצבע אדום-דהוי, לקומתו העליונה. מולי ישבה צעירה, שיער שחור כשהיא מחזיקה באייפון ורוד. עיניה , כמו גם עיני, נמצאות עמוק בתוך המסך.

כשהגענו לתחנת בנימינה, שלפה מתוך תיקה ופלה באריזה כחולה, ועל העטיפה מצויר מעויין לבן ועלין כתוב "מן".

חלפו כמה שניות ואז זה היכה בי: אלה הוופלים הכי טעימים בעולם, של ילדותנו בשבת בבוקר..

גרנו בתל אביב, דירה קטנה עם שלושה חדרים קטנים ומרפסת ענקית.

הורינו, שבמהלך השבוע עבדו קשה, לפעמים גם במשרות נוספות, קידשו כמנהג הייקים (משם באה אימי) את מושג השלאף שטונדה (שנת אחר הצהרים) ועוד יותר את מנוחת הבוקר של שבת.

אנחנו כילדים התעוררנו יחסית מוקדם בשבתות (כמנהגם של רוב הילדים בעולם) והורינו שרצו עוד שעה ואולי שעתיים של שינה ביום היחיד בשבוע טכסו עצה:

הם הכינו לנו צלחת/ות עם ממתקים שונים שהיינו יכולים לאכול בשבת בבוקר, אבל בתמורה למתוק-מתוק הזה, לשמור על שקט מוחלט כדי לאפשר להם עוד שעה, אולי יותר של שינה.

ומה היה בצלחות האלה:

בייגלה כמובן, שורה או שתיים של שוקולד חלב "אלפינה" שעד היום אני זוכר אותו כטעים בעולם! סוכריות גומי או טופי, עד שבעצה אחת עם רופא השיניים ד"ר בכר, מרחוב ארלוזרוב, הסוכריות נעלמו יום אחד, מסטיק "עלמה" כשמה של אחותי, והדובדבן שבקצפת, שלא לומר היהלום שבכתר – ופלה של מן לכל ילד!

העטיפה, הו העטיפה. כמובן ללא תוויות של סוכר בכמות גבוהה ושומן רווי ושאר מרעין בישין שיקדימו את לכתנו מהעולם הזה.

קודם לשלוף את שרוול הנייר הכחול, ואחר כך, לפתוח את קפלי עטיפת ה"כסף" ואז, לקרב אל הפה ולנגוס.

טעם החיים.

בשביל זה שווה לשמור על השקט לשעה או קצת יותר.

שנים אחר כך, הבנתי כי המושג "מצופה" בשק"ם הצבאי מתייחס לעתים לופל הזה , ולעתים לופל "טוב-טעם" הזכור לטוב גם כן!

זאת שממולי בקרון האדום-דהוי, סיימה לאכול מול עיני המשתאות את הופל, וזרקה את העטיפה היום ללא שרוול הנייר, אל שקית האשפה מתחת לשולחן המפריד בין המושבים בקרון.

חשבתי אולי להוציא את העטיפה ולצלמה, אך חששתי מעיניה הבוחנות או החושדות.

הגענו לתחנת סבידור מרכז.

שבת שלום!