חדר חושך
25 יולי 2025
אי שם בשנת 1975, החליט אבי, שאהב מאוד לצלם, כי הוא רוצה להרחיב את התחביב ולפתח את הפילמים ולהדפיס את התמונות בעצמו.
זה היה תחביב די נפוץ בזמנו וניתן היה לרכוש בקלות יחסית מכשיר הגדלה, קערות לכימיקלים השונים הנדרשים לפיתוח ושאר כלי עזר כאלה ואחרים.
הבעיה היתה, איפה למקם את כל המערכת הזו.
גדלתי בדירה קטנה יחסית, בתל-אביב, שבה חלקתי עם אחותי ואחי חדר אחד, הסלון היה דחוס למדי, והמרפסת שכבר היתה סגורה עם תריסים איכלסה עציצים רבים וביניהם עציץ ענקי מלא בעשרות קקטוסים דוקרניים.
הדירה היתה דירת גג, ומעבר לחצי קיר שבמרפסת היה הגג של הבניין . הגג היה מאוכלס ביער אנטנות כראוי לכל בית דירות תל-אביבי של אותם זמנים, והיה בו עוד חדרון קטן שכונה "חדר כביסה".
הורי הגיעו כנראה להסכם כלשהו עם בעלי הדירות האחרות שהם (הורי) יעשו שימוש ב"חדר הכביסה" הזה בהסכמה של השכנים, מעולם לא ראיתי אף אחד מהשכנים מתקרב בכלל למקום…
וכך אותו כוך קטן ששליש ממנו היה בכלל אמבטיית בטון שתוכננה כנראה לשמש ל…כביסה, איכלס עד מהרה גם את מכונת הכביסה הראשונה שלנו "זהר".
בשטח שנשאר, כשני מטרים מרובעים, הוצב שולחן ועליו מכשיר ההגדלה מסוג Durst F30, משמאלו שלוש הקערות ובתוכן נוזלי הפיתוח, העצירה (מים עם חומץ?) והמקבע.
הנורה הלבנה שהיתה בחדר הוחלפה בנורה שהפיצה אור אדום ועל החלונות שהיו בדרך כלל סגורים הודבקו בריסטולים שחורים שחסמו את כניסת אור ברחוב לחדר.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הדבר הזה בפעולה – סוג של קסם אמיתי:
מוציאים פיסת נגטיב (תשליל) – שהוא בעצם הפילם של המצלמה שפותח, מכניסים את הנגטיב למכונת ההגדלה מדליקים את האור של המכונה ועל המשטח שמתחתיה ניתן היה לראות את התמונה בתשליל.
מכונת ההגדלה, כשמה כן היא, לא בדיוק מכונה אבל מתקן שהיה יכול לשנות את המרחק בין התשליל והמשטח שמתחתיו וכן למקד את העדשה כך שהתמונה תהייה חדה וכך לקבוע את גודל התמונה שתתקבל.
המשטח עלי קובעים את גודל התמונה Easel בלע"ז, צוייד אף הוא במנגנון שאפשר אפילו יצירת מסגרת לתמונה. המנגנון הזה הפך לאייקוני – אייקון של ממש ברוב תוכנות עיבוד התמונה הממוחשבות הוא מסמן את פעולת החיתוך – Crop.
לאחר שנקבע גודל התמונה כיבו את נורת מכשיר ההגדלה, והכניסו למשטח נייר צילום והדליקו את נורת מכשיר ההגדלה למספר שניות. לאחר מכן מכבים את מכונת ההגדלה, מוציאים את הנייר עליו הוקרן התשליל וטובלים אותו באופן מלא ואחיד בנוזל שבקערת הפיתוח. בעזרת מלקחיים פשוטים היו מנענעים את הנייר בתוך נוזל הפיתוח וכבמטה קסם התמונה התחילה להתהוות בין אדוות הגלים שנוצרו בקערה.
כשרואים את התמונה ברורה, מאוחר יותר התחלתי גם לדעת מתי הזמן הנכון לפי הניגודיות, או הגוונים הכהים בתמונה, מעבירים אותה לקערה השנייה על מנת לעצור את תהליך הפיתוח וממנה לשהייה של מספר דקות בקערה השלישית בנוזל שיקבע את התמונה שעל הנייר לשנים ארוכות קדימה.
מילאנו את האמבטיה בחדר החושך במים ומקערת הקיבוע התמונות עברו לשטיפה ארוכה באמבטיה ומשם נתלו על חוטים שנמתחו במקביל לתקרת החדר הזערורי בעזרת אטבי כביסה.
לבר המצווה קיבלתי מצלמה, והתחלתי לצלם במרץ. מהר מאוד רבות משעות הערב בתקופת חטיבת הביניים ביליתי בכוך המהביל הזה. בו יכולתי להגדיל ולראות את חברותי לספסל הלימודים מקרוב כמו שהמציאות והביישנות לא אפשרה לי.
כדי שלא יהיה משעמם הצבנו בחדר החושך גם מכשיר טרנזיסטור. בשעות הפעילות שלי הייתי מכוון אותו ל"קול השלום" של אייבי נתן – תחנת רדיו ששידרה מתוך ספינה מתפוררת From somewhere in the middleterranean.
בכל פעם שהייתי בחדר החושך ההוא, ושעת השקיעה (שלא באמת ראיתי, כי החדר היה אטום לאור חיצוני) הגיע, נשמע קולו המרגיע של אייבי נתן שאומר "עם שקיעת החמה נתכנס לרקע של שקט לזכרם של כל קורבנות האלימות באזורינו ובעולם כולו, ומבקש מהמאזינים להצטרף אליו לרגע של תפילה" . מייד אחר כך השיר Wish You Peace שלמטרת כתיבת הפוסט הזה, ביררתי והופתעתי לדעת שזה שיר של "הנשרים" The Eagles, כן, כן, אלה מהמלון בקליפורניה…
חלק מאלבומי התמונות שלי שמלווים אותי כבר יותר מחמישים שנים! מכילים את התמונות שפתחנו והדפסנו אז. כשאני מתבונן בהן אני זוכר גם את הרגע והמקום בו צולמו אך יותר מכך הן מחזירות אותי לכוך המופלא הזה על הגג של שדרות עמנואל הרומי מספר 16.
שבת שלום