השם חוט שפגט (Spagat) מגיע מגרמנית, שם הוא מתאר חוט קשירה או חבל דק. המקור האטימולוגי הוא מאיטלקית: spago שמשמעותו חבל או חוט, וצורת ההקטנה שלו היא spaghetto (כמו בספגטי). השם עבר לעברית לתיאור חוט פשתן או כותנה חזק המשמש לקשירה, אריזה ותפירה.

אז, בימים ההם, שלפני האינטרנט, הסלולר והרשתות החברתיות, חוט (או חבל) השפגט, היה הפתרון האולטימטיבי כמעט לכל בעייה טכנית, החל מקשירת החבילות הנשלחות בדואר, ועד לקשירת הצלי שנכנס לתנור. היה לחוט הזה מעמד דומה למעמד של אזיקוני פלסטיק היום!

חוט השפגט כיכב כמעט כעט בכל מתכוני ה"עשה זאת בעצמך" כדוגמת בתיה עוזיאל ז"ל.

בחדרי המגורים ה"מעוצבים" של אז, נהוג היה לראות אהילים עשויים חוט שפגט שנטבל בעוד חומר אלמותי מהימים ההם "דבק פלסטי" וציפה בלון (או כדור-ים בצבעי הגאווה מנופח) ולכשיבש הדבק היו מרוקנים את הבלון/כדור מהאוויר, מוציאים אותו והרי לכם "אהיל משגע" שמרוב חדשנותו כיכב בסלונים רבים של תל-אביב של אותם ימים.

החוט שנמכר בגלילים באורכים של כמה עשרות מטרים, היה פריט חובה בטיולים, וממש כמו האזיקונים היום שימש לחלק ניכר מהקשירות של האוהלים/ציליות ושאר מבנים שנבנו אז באופן ארעי.

המראה של גליל חוט השפגט, הזכיר לי את הנסיון הראשון (ואולי גם האחרון) שלי לעסוק בתשתיות תקשורת.

כזכור מפוסטים קודמים, גרנו ברחוב שדרות עמנואל (הרומי) פינת רחוב אליהו-בחור. הדירה שלנו היתה בקומת הגג של הבניין – 72 מדרגות ללא מעלית!

בבית שליד הבית ממול, גר Amir Specktor . גם הוא בדירת הגג, כך שהמרפסות שלנו צפו אחת אל השנייה בקו אלכסוני של כעשרים מטר.

לאמיר היה כלב מגזע דקל (תחש) שקרו לו טרלו. טרלו היה מסתובב ברחוב לבדו, ומדי פעם נשמעו קריאות רמות מכוון הבית של אמיר הקוראות לטרלו הזעיר לחזור הביתה.

נחזור אל השפגט: החוט הזה על שלל סגולותיו, שימש גם כתשתית התקשורת בטלפוניה שהיתה מבוססת על שני גביעי לבן פלסטיים ריקים וחוט בקשור בין תחתיותיהם.

יום אחד, כנראה זה היה באחד החופשים, החלטנו אמיר ואני להקים קו תקשורת בין המרפסות שלנו שיהיה מתוח בינהן.

זה לא היה פשוט, כל אחד מאתנו רכש בחנות חומרי הבניין הסמוכה לביתינו (מה שנקרא היום "טמבוריה") את גליל החוט הנכסף, היה צריך לאכול לבן, אני חושב שהמרנו את זה ב"פריגורט" ורוד של תנובה שהיה מעט יותר אכיל, כדי שיהיו לנו את הגביעים הריקים ששימשו גם מיקרופון וגם כאפרכסת.

כדי לחבר את החוטים בין המרפסות שמתחתיהן עצי הפיקוס המפורסמים של תל-אביב וגם עמודי חשמל, היה צריך לקשור את קצה הגליל למשהו במרפסת ולהשליך את הגליל כך שיתעופף אל מעבר לכבלי החשמל ולצמרות העצים. לאחר כמה נסיונות הצלחנו, ואז ירדנו למטה מצאנו את קצוות החוט המושלכים וקשרנו אותם יחד. לא היתה לנו את המיומנות שהיתה אז נחלתם של בוגרי תנועות הנוער, ונאלצנו לחזור על התרגיל הזה עוד מספר פעמים עד שלבסוף, הוקם קו התקשורת החוטית ביננו.

לרגע הרגשנו כמו אלכסנדר גרהם בל. אבל הרגע הזה היה קצר, מסתבר שגם לחוט השפגט, שהיה קרוי גם "חבל שמשון" יש מה שנקרא בעגה המקצועית "חוזק סופי" ומעל מתח מסוים הוא פשוט – נקרע…

וכך ירדנו למטה שוב שוב מנסים לחזק את הקשרים ואף לשפר את הדבר לכדי "רכבל" שניתן היה להעביר בעזרתו דברים קטנים ממרפסת למרפסת.

לעת ערב עייפנו מהירידות והעליות במדרגות, ומיזם התקשורת הזה נזנח לאנחות.

בצילום: ה"לב הגמיש" (עושה "שפגט") – מעשה ידיה של רעייתי היחידה.

שבת שלום!