בצעידת (היה מי שתיקן לי ״הליכה״ ל״צעידה״) הבוקר שלי, לעתים אני מאזין לפודקאסטים או מוסיקה.

המסלול שאורכו כשישה קילומטרים, מאפשר לי לגוון, וכך את הדרך הלוך עשיתי עם הפודקאסט ״ש״י עגנון בעברית״ של Itzik Parnafes והאזנתי לסיפור ולפרשנות על ״והיה העקוב למישור״ – מרתק!

בדרך חזרה, העברתי לפלייליסט של מוסיקת רוק משנות השבעים והשיר השני היה ״חיה ותן למות״ של להקת ״כנפיים״ בכיכובו של פול מקרטני.

איך שצליליו של השיר החלו להתנגן ולחדור סטריאופונית למוחי, בלוטת הנוסטלגיה החלה להפריש את שלה ונזכרתי.

זה היה כמעט לפני חמישים! שנה. חברי, Yoav Kronkop ואני החלטנו לנסוע ולראות את הסרט החדש של ברוקולי וזלצמן – ג׳ימס בונד ״חיה ותן למות״. השחקן שגילם את דמותו של ג'יימס בונד היה רוג׳ר מור שזכה למעמד של כמעט אל באותן שנים בישראל בזכות כיכובו בסדרת הטלוויזיה ״המלאך״

גרנו אז במה שהיה אז קרוי ״צפון תל-אביב״. הסרט הוקרן בקולנוע ״אופיר״ (שהקרין רבים מסרטי בונד) ששכן ברחוב גרוזנברג, מבחינתנו בערך ״קצה העולם״ ונזקקנו לנסוע באוטובוס, קו 25 כדי להגיע לשם.

בהערת אגב, שמו של בית הקולנוע ניתן לו על ידי סבתי וסבי , אסתר וחיים ליכט, שהשתתפו בתחרות שארגן בונה הקולנוע משה קרסו בשנת 1935. הם זכו בכניסה חינם לבית הקולנוע למשך שנה!

ובכן, אי שם בשנת 74, הגענו לבית הקולנוע להצגה ראשונה, וצפינו להנאתינו בסרט.

כשיצאנו , מסוחררים מעט מהסרט, איבדנו כנראה את חוש הכוון שלנו ועלינו על אוטובוס קו 25, אולם בכוון ההפוך.

ככל שהנסיעה נמשכה הנופים שנגלו אלי דרך חלון האוטובוס, של יפו ואחר כך בת-ים היו זרים לי, ואם לומר את האמת מעט העיקו שכן לא ידעתי איפה בעצם אנחנו נמצאים.

מפוחדים מעט נגשנו לנהג, ושאלנו אותו היכן אנחנו נמצאים, הוא בתורו, שאל לאן אנחנו צריכים להגיע, והעלה אותנו מייד לאוטובוס אחר שנסע כמובן בכוון ההפוך ואחרי כשעה החזיר אותנו למחוז חפצנו.

מקשר לשני ביצועים של השיר:

הראשון – המקורי כנעימת הנושא של הסרט

שלושים , אולי יותר שנה אחר כך, ראיתי את ״רובים ושושנים״ בפארק הירקון, והביצוע שלהם אהוב עלי לפחות באותה מידה!

שבת שלום!