חניתי בלילה לפי המלצת הג'מיני בחניון הספורטק, מה שאפשר לי צעידה לאורך הירקון ומה שזרק אותי לשלל זכרונות מחיי המוקדמים.

הנה כמה מהם.

בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, השייט על הירקון היה אחד הדברים האהובים ביותר על אבי.

לאורך הירקון היו מעין "תחנות" בהן היה ניתן לשכור סירת משוטים או להצטרף לשייט קבוצתי בסירת מנוע.

היינו מגיעים לשם , אבי ואני, ומאוחר יותר גם אמי ואחי, ל"תחנה" ברחוב אוסישקין קונים כרטיס שיה אז מעין פיסת נייר צהובה ומוכוונים על ידי מי שהיה אחראי על התחנה לאחת מסירות המשוטים.

אבי היה עולה ראשון על הסירה, אמי היתה מושיטה אותי אליו ומצטרפת.

ואז אבי היה חותר, אמי מצלמת צילום או שניים, ואני מסתכל בפלא הזה שנקרא סירה ובסירות אחרות ובוודאי בסירות המנוע, שמבחינתי היו כבר ממש אוניות.

לעתים היינו "נתקעים" בסוף שעל גדות הירקון ואבי אהיה חולץ את המשוט מתושבתו ודוחף את הסירה בעזרתו אל מרכז ה"נהר".

כן – "נהר". בבית הספר היסודי השיעורים שקדמו לשיעורי הגיאוגרפיה נקראו שעורי מולדת.

שם למדנו על מחזור המים, על הנחליאלי, ותולעת השלשול, וגם למדנו שבישראל ישנם שני נהרות.

הירדן והירקון.

מדי פעם ראינו איך קרובי משפחתינו המבוגרים מגחכים קלות שהסברתי להם שהירקון הוא נהר, לאור זכרונם מהנהרות האמיתיים של אירופה.

רק בגיל מאוחר יותר חדרה הפרופורציה לחיי והירקון הפך לנחל.

נחזור לשייט המשפחתי. בדרך כלל אבי חתר עד ל"גשר הירקון" – זה עם הקשתות שהיה אחד המפעלים ההנדסיים הראשונים בו חזיתי. אחר כך נבנה גשר גדול יותר – גשר בר-יהודה בסוף רחוב אבן גבירול.

כשהגענו לשם הסתובבנו וחתרנו עד לתחנת המוצא, ירדנו לחוף לפעמים קיבלנו גלידה או בלון וחזרנו "עייפים אך מרוצים" הביתה.

אני מאמין שאבי ניסה להחיות בכך מנהג מילדותו בתל אביב המוקדמת תחת השלטון הבריטי.

בבית הספר ספרו חברי לכיתה על מה שנמצא קצת מעבר לאותו "גשר הירקון" מפלי "שבע טחנות" שמבחינתי היו מעבר להררי החושך.

בכיתה ד' באחד מימי החופשה, אולי היה זה בפורים, צעדנו כמה חברים מאזור מגורינו, הלכנו מזרחה לאורך הירקון והגענו עד ליעד הנכסף של שבע טחנות. מבצע שמבחינתנו היה שקול למבצעי "ההליכה לפטרה" של אותם ימים…

שנתיים אחר כך, הבנו שה"חווה החקלאית" ששכנה ליד "גבעת נפוליאון" בה ניסו ללמד אותנו פרק או שניים בחקלאות (שווה פרק בפני עצמו), צמודה בעצם לאותן שבע טחנות.

היה גם "גן ההרפתקאות" הנפלא שנפתח אז ברחוב בני-דן על גדת הירקון הדרומית ואיפשר לנו הילדים לטפס על חבלים, ללכת על גשרים תלויים וחוויות אחרות שראינו אז רק בסרטים.

כמה שנים אחר כך, התחלנן ללכת בימי שישי בשעות אחר הצהריים ועד כניסת השבת ל"שפך" הירקון, היכן שהירקון נשפך לים ובאורך פלא נראה לעיתים שאולי הים נשפך אל הירקון.

מאוחר יותר נזכרתי באותם ימי שישי גם בזכות שירו של ארקדי דוכין ו"החברים של נטאשה" , "מלנכולי" , במיוחד בפזמון השיר וארקדי יודע על מה הוא מדבר…

עברו שנות דור, צבא, לימודים ומעבר למגורים בצפון הארץ ו.. תחביב חדש, אחד מני רבים – רכיבה על אופני הרים.

מכיוון שאנחנו גרים על הר (בפרופורציה ישראלית) אופני ההרים באמת שמשו אותי לרכיבה על הרים. מפעם לפעם השתתפתי באירועי רכיבה המוניים ברמת הגולן, בדרום וגם איפה שאין הרים – בתל-אביב.

באביב 1997, התקיים מרוץ אופני הרים שהתחיל משפך הירקון לאורכו עד למקורותיו וחזרה סה"כ כ=40 קילומטר.

מה שלא אמרו לנו, או לפחות לא ידעתי כשהתחלתי את המסלול, הוא שיהיה עלינו לחצות, שלא לומר לצלוח את הירקון בעצמנו (כלומר ללא גשר) לפחות פעמיים. וכך יצא שבשני מקומות שונים נכנסנו למימי הירקון (שהתבררו אחר כך כרעילים) , לרגעים מסוימים עד צואר כאשר האופניים מונפות מעל לראשינו, ואחר כך רכבנו עם כל הסחי שדבק לגופנו עד למקורות הירקון ואת כל הדרך חזרה.

תענוג מפוקפק למדי!

חודשיים אחר כך התרחש אסון גשר המכבייה, שהיה מתוח מעל מימי הירקון ותבע את מותם של ארבעה ספורטאים במים האלה.

היום הירקון נקי, ככה לפחות אומרים. הטיפוח העירוני סביבו וים הפעילויות השונות מהספורטק ועד לגני יהושע (פארק הירקון) הופכים אותו לפנינה אמיתית.

שבת שלום!