המקורות ההיסטוריים של ברנינג מן ואיך הכל התחיל

טקסט שכתב Daniel Morrison במסגרת ספרו על ברנינג מן (שעוד לא יצא לאור). 

תרגום חופשי – עדן אוריון

זהו סיפור על עיר. עיר בת חלוף, עיר שקמה מאבק. מקום שמעניק לתושביו הרשאה – רשות ליצור, להתנסות, להביע, לחקור. ללא תלות בתשוקות ובנשמה. חשוב רק להיות נאמן לעצמך וטוב לאחרים.
זהו סיפור ייחודי במרחב ובזמן ולכן קצת קשה לתאר אותו. כדי לנסות להבין אותו נחזור בזמן ל-2 בינואר 1977, ליל סערה בסן-פרנסיסקו.

ארבעה חברים חפשו ריגוש. הסערה הפראית השתוללה במפרץ, גלים נשברו אל הסלעים ועל השביל הסלול מתחת לגשר שער הזהב. 

ארבעת החברים: גארי וורן, אדריאן בורק, דייויד וורן וננסי פרוסיה, התגברו על חששותיהם והמשיכו בדרכם על השביל כשהגלים מתנפצים מסביבם.

כשחזרו לביתם הם הקימו קבוצה שנקראה 'מועדון המתאבדים'. השם היה סוג של בדיחה – הם לא באמת רצו למות, הם רצו לחיות. השם נועד כדי ליצור עניין. וכך הם עשו פעילויות קיצוניות כדי לזעזע.

שבועות ספורים לאחר מכן הם ביצעו את הפעולה הראשונה. עיני המשתפים באירוע כוסו, הם הוכנסו לאוטובוס שלקח אותם למקום נטוש שיש בו כמה מנהרות, המשימה היתה למצוא את דרכם החוצה. נדרשו לכך כמה שעות מפחידות, בסוף הפעולה הם חוו הרגשה של התרוממות רוח, שגרמה להן לחוש את טעם החיים.

זה הזרע ממנו נולד האיש הבוער… הצמא להרפתקה, הדוחף את ניסיון חייו מעבר לחיי צריכה מאורגנים. אחד מאותם חוקרים ראשונים היה ג'ון לאו.

הם המשיכו בכך במשך חמש או שש השנים.

הקבוצה פעלה בשולי החברה, פעולותיה היו מוזרות ומסוכנות, הם שמרו על סודיות. לא פרסמו ולא גייסו חברים חדשים. אנשים רבים שאהבו את הרעיון ורצו להצטרף, פשוט לא מצאו אותם. וב- 1983 הם התעייפו. גארי עצמו נפטר זמן קצר לאחר מכן.

חלפו שנתיים, כמה מהחברים ששרדו רצו לחזור ולעשות דברים. ליצור חוויות שיפיגו את המונוטוניות היומיומית. כדי להרגיש את טעם החיים. אז הם נפגשו ויצרו קבוצה חדשה

הם כינו את עצמם חברת הקקופוניה. ובמקום ״מועדון המתאבדים״ הסגור, החברה הקקופונית היתה חברה מכלילה באופן רדיקלי. הם פרסמו את עצמם כ-"רשת אקראית של רוחות חופשיות המאוגדות במרדף אחר חוויות מעבר לתחום החיים של הזרם המרכזי. את/ה יכול/ה להיות חבר/ה "

עקרונות החברה הקקופונית:

הכללה, הרשאה, ללא כסף, אחריות, לא להשאיר עקבות, אנונימיות, מיידיות, דואוקרטיה, השתתפות, א-פוליטי.

הם עשו דברים דומים למועדון הקודם, אבל עם יותר הומור. תעלולי שמחה סוריאליסטים, אבסורדים. 

היה להם עלון בשם "טיוטה גולמית" “Rough Draft”, שבו היו רושמים את האירועים ואנשים שהיו מעוניינים בכך היו באים.

באותו זמן (אמצע שנות ה -80), אדריכל נוף בן 38 בשם לארי הארווי, רצה לשרוף משהו. חברתו, מרי גרייברגר, נהגה ליצור פסלים בחוף בייקר ובתום מלאכת היצירה היתה שורפת אותם.  בשנת 1986, היא החליטה להפסיק את הנוהג מסיבה כלשהי. לארי שהשתוקק לאש. קרא לחברו הנגר ג'רי ג'יימס. 

האגדה מספרת כי הוא אמר: "בואו ונשרוף איש על החוף". אז הם עשו זאת. כמה עשרות אנשים הוזמנו וארגנו מעין קומזיץ חברתי.

כנראה שהיה להם כיף, ובשנה הבאה הם חזרו. האיש היה גדול פי שניים, ומספר האנשים שהגיעו היה כפול (5 מטרים ו -80 איש בהתאמה).

הדברים נכנסו לשגרה ומסורת ובשנת 1988, בברן השלישי, הגיע אדם בשם מייקל מיקל. האיש והקהל צמחו שוב, עד עשרה מטרים גובה וכמה מאות אנשים. נדמה היה שנוצר תמהיל טוב.

בשנה שלאחר מכן פרסם מייקל מיקל הודעה לאירוע בעלון הקקופוני, "טיוטא גולמית", ועוד כמה מאות איש באו. האיש גבה לכ-13 מטרים.

ב -1990, בפעם החמישית שהביאו בובת-איש לחוף, המידע על האירוע תפס תאוצה והגיעו כ-1000 משתתפים, גם המשטרה המקומית הגיעה, ואמרה: "חבר'ה, אתם לא יכולים לשרוף את הדבר הזה".

המשתתפים שרצו לראות אש גדולה התאכזבו. לארי כבר ידע שיש לו משהו מיוחד בידיים, ולא היה מוכן להתפשר על האחריות האזרחית. ולכן קיימו את הוראת המשטרה ופירקו את האיש.

נחזור כמה שנים אחורה בזמן:

קארי גלבריית, חברה ב״חברה הקקופונית״ העלתה רעיון:  לבצע "טיולי אזור" Zone Trips.
הרעיון היה להכנס לאזור מסויים כדי ליצור חוויה ייחודית. ההשראה לרעיון הגיעה מהסרט ״סטאלקר״ Stalker של אנדריי טרקובסקי משנת 1979.

הסרט מתאר אדם המכונה סטאלקר (מדריך) שפוגש שני גברים ״סופר״ ו״פרופסור״ בעולם שכולו גווני אפור. הוא מבטיח להנחות אותם למקום שנקרא אזור, שעבר אירוע לא ברור, בין אם זו התנגשות מטאור ובין אם אירוע גרעיני שבעקבותיו הממשלה גידרה אותו. השלישייה נוסעת מחוץ לעיר, בקרונית רכבת קטנה. כשהם מגיעים לאזור, הסטאלקר מכריז ״הגענו הביתה״ והסרט הופך להיות צבעוני. המאפיינים של האזור אינם ברורים. הוא מכיל חורבות, כלב, מים זורמים, עצים רבים. התנועה בשטחי האזור כרוכה בסכנות רבות. 

הסטאלקר מיטיב לתאר את האזור: "האזור הוא מבוך מורכב מאוד של מלכודות. ברגע שאנשים מופיעים בו, הכל מתחיל להשתנות"

ג'ון לואו מתאר את האזור בסרט כמו "שטח שבו חוקי המדע והפיזיקה כפי שאנו מכירים אותם אינם בתוקף; האור שם שונה כמו גם הצליל, הדברים והתנועות הנורמליות משולבות עם אימה מוזרה. אנשים הנכנסים לאזור אפילו בעזרת הסטאלקרים מסתכנים בכך שלא יוכלו לברוח משם ולחזור אל חייהם הרגילים "כמעט כל מי שראה את הסרט, והתרשם ממנו מתחיל בשלב כזה או אחר, לחפש את ה״אזור״ שלו. כמובן ש בעקבות הצפייה בסרט גם חברי ״חברת הקקופוניה״ החלו לחפש ״אזורים״ משל עצמם… החיפושים נקראו ״טיולי אזור״ Zone Trips.

בטיול הראשון הם נסעו לעיירה זנוחה בשם קובינה סמוך ללוס-אנג'לס, שם קארי וחבר נוסף ב״חברה הקקופונית״ גדלו כילדים. "קארי השתמשה בפיסת מתכת מכופפת כדי לשרטט קו באדמה שכולנו עברנו עליו, זה היה טקס שאפשר כניסה ״לאזור״ באופן מטפיזי.

"על פני השטח המשלחת שלנו נראתה פרוזאית למדי ורוב מה שעשינו לא היה מרהיב. מה שעשה את האירוע, והסיבה שבגללה חזרנו על זה כמה חודשים לאחר מכן, היה מרחב המוחות הקולקטיבי שבו הסכמנו להצטרף ולהחליט על הקונסנזוס לראות את הסביבה שבה היינו חוקרים כמקום זר לחלוטין; אזור שבו הכל יכול לקרות".

קארי גלבריית הכריזה על כך בהודעות פשוטות בעלון "טיוטא גולמית": "אנחנו הולכים לאזור. נפגש אצלי בשעה 11:00 בלילה ביום שישי. נחזור ביום ראשון".

החבורה עשתה עוד כמה מסעות למקומות בסביבות לוס-אנג'לס, עד שקווין אוונס, חבר נוסף ב״חברה הקקופונית״ הציע רעיון למשהו שאפתני יותר.

חזרה נוספת בזמן למידע חשוב נוסף: 

בחור בשם מל פריי, גר ליד מרחב העצום ושטוח שהכיל בעיקר אבק ממש מעל הרי סיירה נבאדה. המקום נקרא ״מדבר הסלע השחור״ (על שמם של סלעים כהים מאוד שבוקעים פה ושם מתוך האדמה). הקולקטיב האמנותי הניסיוני של מל פריי שנקרא Planet X השתמש במרחב המדברי העצום הזה ליצירת חוויות סוריאליסטיות. מל וחבריו יצרו פסלי ענק של רוח. הם שיחקו קריקט באמצעות מכוניות. ניתן לראות את זה ״מתכתב״ עם החלומות של החבר׳ה מה״חברה הקקופונית״, במיוחד אלה שהיו בעלי נפש אמנותית. קווין אוונס בחברת קומץ של קקופוניסטים, נסעו לפסטיבל הרוח של מל פריי במדבר הסלע השחור.

הם בנו מיטת אפיריון על גלגלים, ו״הפליגו״ איתה במרחבי הפלייאה – אותה אדמת מדבר שטוחה שדימו אותה לחוף ים. ההנאה היתה עצומה.

קווין אוונס תכנן איפה את Zone Trip 4 (טיול אזור מס׳ ארבע).
הרעיון היה לקחת קבוצה של אמנים למדבר הסלע השחור ולהשתמש בסביבה הייחודית הזו חוויה יוצאת דופן כשלעצמה. מעבר לכך, הם ראו את המרחב המדברי השטוח העצום הזה כקנוואס (בד ציור) ענקי שרק מחכה שמישהו ייצור עליו אמנות. ובכך הגבירו את הפוטנציאל של המקום.

ג׳ון לואו, אחד החברים המקוריים ב״מועדון המתאבדים״ לעיל, היה בעל ניסיון בשהייה במדבר ונבחר להנהיג את המסע. 

נחזור לחוף בייקר בשנת 1990, שאלף אישה ואיש ממתינים לשריפת הפסל הענקי:

האירוע שהחל כאירוע של ״החברה הקקופונית״ וצבר תאוצה כלל מן הסתם גם את קווין אוונס, ג׳ון לואו ומייקל מיקל. 

כשהם ראו את לארי הארווי נושא ונתן עם המשטרה, הם ניגשו אליו והציעו לו להעביר את האירוע למדבר הסלע השחור, ולבצע את טקס השריפה שם.

זה בדיוק מה שהם עשו כעבור כמה חודשים. מאה אנשים בערך עשו את המסע בן 6 השעות אל מה שמבחינתם היה יכול היה להיות גם מאדים, הם עשו אמנות, תיאטרון, מסיבת קוקטייל ושרפו איש.

וכך, האיש הבוער –  Burning Man כפי שאנו מכירים אותו נולד.

מקור:

https://johnwlaw.com/2018/01/25/carrie-galbraith-enters-the-zone-for-the-last-time-photos-and-links-to-follow/

http://talesofsfcacophony.com/a-small-sampling-of-rough-draft-newsletters/

 

סגירת תפריט