פיסול בזמן – המסע אל עצמך

ארבעים שנה ל״סטאלקר״ של אנדרי טרקובסקי.

למיכאל ג.

איך הכל התחיל?
מעבר לקיר הגבס במשרדי, ניצב שולחנו של מיכאל. עליו הוצבה ערכת תה סיני זעירה ומחשב נייד קטן, ממנו שלט מיכאל על המחשבים החזקים ביותר במוסד בו אנו עובדים.
שנינו אוהבים צילום ושיחקנו עם מצלמות דיגיטליות אליהן חיברנו עדשות ישנות כדי לקבל את ה-Feel של תצלומים ישנים. 

יום אחד, סיפרתי לו על סרטי הקולנוע הישראליים האהובים עלי, והצעתי לו לראות את הטרילוגיה של אסי דיין: ״החיים ע״פ אגפא״, ״שמיכה חשמלית ושמה משה״ ו-״מר באום״.
מיכאל ענה לי: ״בסדר, תנסה אתה לראות קצת קולנוע רוסי ותתחיל עם טרקובסקי (הבמאי אנדרי טרקובסקי) שחלק מסרטיו כוללים גם תרגום עברי. ואם להיות ספציפי – תתחיל עם סטאלקר!״
אז הלכתי לספריית הוידאו הגדולה התל-אביב ושכרתי את הסרט עם תרגום עברי. התרגום מצחיק מעט, משום שככל הנראה נכתב על ידי דוברי רוסית כשפת אם, כך שהמשפטים בעברית, אבל התחביר שלהם – רוסי.
כך, או כך, זו היתה טלטלה חזקה מאוד עבורי. מעולם לא ראיתי סרט שעשוי ככה, שהצילום שלו הוא שירה של ממש. שכל פריים אתה אומר לעצמך, בוא נגדיל ונתלה בסלון!
סרט שלא מפסיקים לחשוב עליו. ועל המשמעות שלו. ולאט לאט מבינים שזה עתה ראית את הקולנוע הטוב ביותר שנוצר בכל הזמנים!
הסרטים של טרקובסקי הם סוג של אמנות נשגבת שמצליחה להעביר רגשות ומסרי תת-מודע באמצעות מדיום הקולנוע.

זה משהו שקשה להסביר כמו שקשה להסביר מה עוצר אותנו להתבוננות ארוכה בציור או גורם לנו להאזין ולהתרכז במוסיקה. אפשר לדבר על מה זה עושה לנו. למשל גורם לנו סוג של התרוממות נפשית מעל מצוקות היום-יום. יש שיגידו שיש הרבה סרטים שעושים את זה, אבל כמו באמנות יש הרבה אמניות ואמנים. מעטים מהם גורמים לנו להתרגש מציור ופיסול כמו מהיצירות של מיכאלאנג׳לו או דה-וינצ׳י ודומיהם.
כזה הוא טרקובסקי לקולנוע, מצליח להתעלות לדרגות הגבוהות ביותר.

ישנם מעט מאוד יוצרים בתחומי היצירה השונים משירה וספרות דרך אמנות חזותית ועד לקולנוע ווידאו, שיצירתם משמשת נבואה.
כזה הוא למשל מאיר אריאל שבשירו חיית המתכת – חוזה את תרבות הריאליטי, וכזה הוא אולי טרקובסקי שבסרטו סטאלקר – חוזה אולי את אסון צ׳רנוביל שיתרחש שבע שנים לאחר שהסרט יצא לאור. (אם כי יש מי שמספרת לי שהבעיות בצ׳רנוביל התחילו כבר ב-1972) 

אנדריי טרקובסקי. הבמאי, הסופר והיוצר הרוסי,  שאחראי על שבעה מהסרטים הגדולים ביותר שצולמו אי פעם. עבודתו היא שירה חזותית בעלת כוח מהפנט, מרגשת ומדהימה בפשטותה (סטאלקר-הסרט בו אנו עוסקים צולם ב-1979, הרבה לפני הופעת העריכה הממוחשבת ושלל אפקטים).

טרקובסקי מתייחס לקולנוע בכלל ובסרטיו בפרט כאל ״פיסול בזמן״. כך גם קרא לספרו:
״ מהי תמצית עבודת הבמאי? אפשר להגדיר זאת כפיסול בזמן. כפי שהפסל לוקח חתיכת גבס, כך הבמאי לוקח 'חתיכת זמן' מתוך אינסוף האובייקטים הדוממים והנעים, ולוקח רק מה שדרוש לו. הקולנוע יכול לקחת כל דבר מה'חיים'… והאלמנט הבסיסי של הקולנוע הנו התבוננות."

הקולנוע בבסיסו הוא אם כן משחק בזמן מצולם. קולנוע עשוי מרצף של תמונות סטילס מחוברות, וזה הבסיס הייחודי שלו. תמונות הסטילס יכולות להיות דומות מאד זו לזו, כך שאפשר לצלם גם העדר תנועה, אבל כמובן שממעטים לעשות זאת כי אנחנו מכורים לתנועה, למעשים. כמו שמשורר מתיך מילה למילה, וזה בסיס אמנותו, שתי המילים הנושקות, כך הבמאי מתיך תמונות סטילס. הוא יוצר מיזאנסצנה – תנועת שחקנים על פני תפאורה, מפסל אותם, תופס חתיכות זמן, ואחר כך עורך אותן לכדי יצירת אמנות. ״ (מתוך ״קולנוע כשירה – אנדריי טרקובסקי מאת יובל גלעד״) 

טרקובסקי יצר סרטים מאתגרים מאוד, אין פרשנות נכונה לכל סרט. כלומר, הפרשנות היא בעיניו ובמוחו של הצופה. אין תשובה נכונה או לא נכונה. אין אמת מוחלטת בסרטים שלו. וזה היופי והמקביל לחיים, אין להם משמעות ייחודית, כך גם האמנות של טרקובסקי.

בהקשר זה כדאי להזכיר את אחת מאמרותיו של טרקובסקי:
״ספר שנקרא על ידי אלף אנשים שונים הוא אלף ספרים שונים.״

כדי להכניס אתכם לעניינים מבלי לעשות ספוילרים מיותרים, ולהדגים מעט את אי הוודאות, נסביר קצת את עלילת המעטפת של הסרט:
במקום מסוים, במדינה כלשהי, קרה משהו. לא ברור אם היתה זו פגיעת מטאור, או ביקור חוצנים או שואה גרעינית. בכל אופן כתוצאה מאותו אירוע נוצר ה״אזור״.
חיילים נשלחו לשם, לבדוק את המקום, ואיש מהם לא חזר. הממשלה החליטה לגדר את האזור ולאסור כניסת בני אדם לשם.
באזור מתרחשות תופעות מיוחדות שלא קורות בשום מקום אחר, ובמיוחד, ישנו שם מבנה, חדר, שמי שמגיע אליו, משאלותיו הכמוסות ביותר מתגשמות!
ברבות השנים קמו מדריכים – סטאלקרים, אשר תמורת תשלום, עוברים על החוק ומוציאים את מי שמבקש (ומשלם) לסיורים ב״אזור״. גיבור הסרט אם כן הוא הסטאלקר, המדריך את ה״״סופר ואת ה״מדען״ בדרכם אל אותו חדר מסתורי.

אם הגעתם עד כאן, ניתן להבין שזו עלילת מעטפת לעיסוק פילוסופי: מהן המשאלות הכמוסות ביותר שלנו? האם אנחנו בכלל שואפים להגשים אותן? האם כדאי לנו להגשים אותן?

כאמור הסרטים של טרקובסקי מאתגרים. הם ארוכים, איטיים, לוקחים את כל הזמן שבעלם כדי להעביר את התחושה והרגש. והיופי שבדרך כלל הוא מצליח לעשות את זה ללא מילים או מעט מהן.

מעניין לספר קצת איך הסרט הזה נעשה:
טרקובסקי כתב את התסריט בשיתוף עם האחים סטרוגצקי, שכתבו את הספר ״פיקניק בצד הכביש״ שבצורה כזו או אחרת מתאר חלק ממה שקורה בסרט אם כי העלילה די שונה. הספר אגב, תורגם לעברית פעמיים!

טרקובסקי צילם חלק גדול מהסרט בשנת 1977 באזור טאלין שבאסטוניה. האווירה שם התאימה ככפפה לרוחו של הסרט. הסרט צולם בפילם חדש מתוצרת קודאק.
המעבדות הסוביטיות שלא היו בקיאות בתהליכי הפיתוח המתאימים לפילמים האלה פתחו את הסרטים בצורה שגויה שגרמה להם לגוונים ירוקים בעייתיים. עבודה ירדה לטמיון.
כישלון זה גרם גם ליחסי איבה בין טרקובסקי לצלם שלו, גיאורגי ררברג.
גם המממנים מהרשויות הסוביטיות החלו להראות סימני חוסר סבלנות תוסיפו לכך התקף-לב אחד של טרקובסקי עצמו והסרט, או מה שנשאר ממנו כמעט ונגנז.
לאחר שנה ב-1978, חזר הזיק לעיניו של טרקובסקי, הוא שכר צלם חדש ונסע שוב לטאלין כדי לצלם את הסרט מחדש. מבחינת מימון הפרוייקט הוא תירץ לרשויות שהוא רוצה לצלם חלק  שני לסרט.

כאשר נשלמו הצילומים והעריכה הראשונית של הסרט, השלטונות הסובייטים דרך זרוע השליטה בקולנוע שלהם שנקראה ״גוסקינו״ הביעו מורת רוח מאורכו של הסרט.
טרקובסקי ענה להם:

״הסרט [Stalker] צריך להיות איטי ומשעמם בהתחלה, כך שהצופים שנכנסו לאולם (הקולנוע) הלא נכון יהיה מספיק זמן לעזוב לפני שהאקשן מתחיל.״

ישנה אמונה בדבר ״קללת סטאלקר״ המלווה את יוצריו:
השחקן שמשחק את ״הסופר״ אנטולי סולניצין, מת מספר שנים לאחר צילום הסרט מסרטן ריאות. אנדרי טרקובסקי עצמו החזיר את נשמתו לבורא, גם הוא כתוצאה מסרטן ריאות בשנת 1986 כשהוא בן 54 בלבד. רעייתו נפטרה גם היא 12 שנים מאוחר יותר מ… סרטן ריאות.
יש מי שמקשר את מקרי המוות הללו לסביבה בה צולם הסרט, סמוך למפעל כימי מזהם בטאלין שבאסטוניה, בזמנים שאיכות סביב, אוויר ומים נקיים היו עוד מושגים נשגבים, ואסון צ׳רנוביל עדיין לא התרחש .

תרגום חדש לסרט

כאמור, העותק שבידי (כן אני יודע יש גם ביוטיוב), כולל תרגום לא רע, אבל התחביר שלו, לא בדיוק עברי.
אז החלטתי לעשות מעשה, ובמשך עשרת הימים האחרונים תרגמתי את כל כתוביות הסרט (למעלה מאלף) לעברית בת זמננו.

מכיוון שאינני דובר או מבין רוסית, הלכתי על הכתוביות הקיימות באנגלית, וערכתי השואה בינן ובין הכתוביות הקיימות (והוותיקות) בעברית, ופה ושם שאלתי גם דוברי רוסית לפשרן המיוחד של מילים ספציפיות.

זה היה מסע מופלא.
ראשית, משום שזה גרם לי לראות את הסרט לאט, אולי לאט כמו שטרקובסקי רצה. ויכולתי להתרכז לא רק בכל משפט שנאמר שם אלה גם בפריימים המדהימים בכל סצנה וסצנה.

שנית, ככל שהתקדמתי בתרגום, הבנתי שהתסריט, שיש קשר מסוים בינו ובין ספרם של האחים סטרוגאצקי "פיקניק בשולי הדרך", כולל גם מובאות מכתבי הקודש, וגם ממקורות אחרים.
כך למשל מצוטט המשפט מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין מספר דניאל, במקום אחד.
במקום אחר מצוטט החותם השישי בחזון יוחנן מהברית החדשה. זה היה מעניין, כי נתקלתי ביחידת מרחק שלא הבנתי אותה, וכשגיגלתי עליה, מצאתי שהיא חלק מהחותם השישי, ואז כשקראתי את כל החותם הוא התאים ככפפת משי לשורות הכתוביות שלו.
כך גם היה עם הבשורה על פי לוקאס, אם כי שם המקום אמאוס ושמו המפורש של ישו, לא הופיעו בכתוביות.
גם ספרות מודרנית יותר כגון ״המוהיקני האחרון״ מככבת בטקסים. שם מתאר אחד הגיבורים (הסופר) את הסטאלקר בשם צינגצ׳גוק – כשמו של אחד הגיבורים בספריו של ג'יימס פנימור קופר.
אביו של אנדרי, ארסני טרקובסקי שנחשב משורר גדול ברוסיה, מככב גם בשיר נפלא שמוקרא במהלך הסרט.
כאן כבר הכנסתי תרגום עברי מופלא של טל ניתן לשיר ״הקיץ חלף״.
זה היה אחד המסעות המופלאים שחוויתי בזמן האחרון.


שבעת סרטיו של טרקובסקי זמינים לצפייה באיכות גבוהה ב-Youtube.
לרובם תרגום למספר שפות (עדיין לא עברית ) שכבר נמצא שם. מי שיכול, מוזמן להוסיף תרגום עברי.

לכו לשנת צהרים בריאה.
אחר כך, פנו לעצמכם שעתיים וארבעים דקות, רצוי במצב צלול ככל האפשר, וצפו בסטאלקר.
לא תתחרטו על כך. באחריות!

https://medium.com/@Scultpting_In_Frames/stalker-1979-journey-to-the-zone-b5568889347

http://srita.net/2017/09/29/stalker_review/

https://www.mako.co.il/culture-movies/articles/Article-2d41c8601627a61027.htm

סגירת תפריט