16 אוגוסט 2024

כבר כתבתי כמה פעמים על מקומם של הגלגיליות (סקטים) בחיי.

היום אספר איך זה התחיל.

אני לא זוכר אם זה היה כשהייתי בן שמונה או תשע (1971-2). אבי החליט, למגינת ליבה של אמי, שאני אלמד להחליק על סקטים (המילה גלגליות, כמו גם הקלטת עוד לא היו בשימוש).

וככה לקראת יום ההולדת, נסענו לכלבו "המשביר לצרכן" שהיה אם אני לא טועה ברחוב אלנבי.

הסקטים היחידים שהיו שם לרכישה היו "נעגלי דוד" מיזם נחמד של בחור אחד, אריה קלמן (כמה שנים אחר כך פגשתי אותו ממש) שהיה לו עסק למבלטנות פלדה. קלמן בנה סוליות עשויות פלדת אל חלד, אליהן מחוברים ה"צירים" שמאפשרים בהטיית כף הרגל לגרום לסוג של היגוי של גלגלי הסקטים.

גלגלי הסקטים היו "חדישים" יחסית והיו עשויים מגומי קשיח ואף היו להם מיסבים, אמנם לא משוכללים (סגורים) אבל מיסבים אמיתיים!!!

כמה שנים מאוחר יותר כשהתעמקתי בהיסטוריה של הסקטים, הבנתי שקלמן תכנן את הסקטים שלו לפי אחד מאבות הטיפוס של הסקטים עוד מסוף המאה התשע-עשרה.

הורי שילמו , שוב, אם אני לא טועה, 35 לירות ישראליות ואבי התחיל ללמד אותי כבר באותו הערב להחליק במרפסת הגדולה שהיתה לנו בבית.

כמובן שהשעור הראשון הסתיים בנפילות וכמה מכות יבשות כחולות, אבל באופן מפתיע, נדלקתי על הדבר….

גיליתי שחברי הטוב דוד (היום פרופ' ניורולוג) טנה David Tanne , שזה עתה חזר משהות ארוכה עם הוריו באוסטריה, יודע גם הוא להחליק על סקטים.

וככה התחלנו להתאמן ביחד. המסלול שלנו היה סביב הבלוק של רחובות, שדרות עמנואל הרומי, ארלוזרוב, אבן גבירול וסמטת אליהו בחור.

כבר קיבלנו שעונים והיינו מודדים כמה זמן אורכת החלקה מהירה סביב הבלוק, עם המרצפות העקומות של תחילת שנות השבעים. היינו די מהירים, ובפספקטיבה של הזמן אני תוהה איך לא נפצענו, זה היה די מסוכן.

עברו עוד שנתיים או שלוש, ואז כשהיינו בכיתה ז' בחופש הגדול נתקלנו בפרסום של עיריית תל אביב, על פתיחת מקום החלקה בגני התערוכה שבשדרת רוקח.

דוד ואני החלטנו שנגיע לשם על הסקטים שלנו, וכך יצאנו בוקר אחד והחלקנו את כל הדרך מביתנו, דרך כל רחוב אבן גבירול, בואך גשר בר-יהודה (שהיה אז חדש יחסית), משם פנינו מזרחה לביש רוקח והחלקנו על הגשר העילי החדש (אז היה ממש חדש) שנבנה מעל דרך-חיפה (כביש 2) – איזה כיף היה לרדת אותו במהירות…

הגענו לביתן 27 (כן, זה שהפך אחרי שנות דור למעוז פוליטי) ושמה ראינו שיש עוד כמה חבר'ה שממש יודעים להחליק, למשל אידה טייטלבאום, שהיתה אז בת 17 בלבד וידעה להחליק על סקטים כאילו שהיא נמצאת על משטח קרח אמיתי לצלילי ולסים וינאיים במוסקבה. אידה הפכה למשך שנים אחר כך למורה ולמדריכה שלנו על סקטים, וכל מה שאנחנו יודעים על סקטים והחלקה למדנו ממנה.

באחד מרגעי המנוחה הבודדים שעשינו שם, נגש אלי בחור מבוגר, מחייך, ושאל אותי כמה שאלות. אחר כך ביקש לבדוק את הסקטים שלי. ואז אמר לי "אני בניתי אותם". זה היה אריה קלמן. הוא נראה מאושר.