עד שיום אחד
19 יולי 2024
מזמן לא נהנתי כל כך מספר כמו מ"עד שיום אחד" של שמי זרחין.נכון, זה לא ספר חדש, יצא כבר לפני 13 שנים, אך רק לאחרונה התגלגל לידי.
כבר מהעמודים הראשונים התמגנטתי. הספר מספר על ילד, אחר כך נער ובסוף בוגר ומשפחתו הגדלים בטבריה של סוף שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת.
אני תל-אביבי. נולדתי בתל אביב ולמרות שאני גר היום בגליל, עדיין קשור אליה בכל נימי נפשי.
ולמרות ההבדל בין תל-אביב לטבריה, חלקים גדולים בספר מדברים על אותן חוויות שחוויתי בילדותי ובנערותי.
אחת מהן, היא פסטיבל הזמר והפזמון. אירוע שתחילתו בשנות השישים ועד ל-1980, חתם בדרך כלל את אירועי ימי העצמאות.
את הפסטיבל הראשון שאני זוכר (1969) לא ראיתי, הטלוויזיה הגיע לביתינו רק שנתיים או שלוש אחר כך, אבל זוכר גם זוכר את רוב השירים. מ"שיר החובש" ששר יהורם גאון וזכה במקום הראשון, דרך "עץ האלון" ששר גם… יהורם גאון . היה לו שיר נוסף ועל שיר רביעי "בדרך חזרה" ששר אבי טולדנו וזכה אתו במקום השלישי ויתר… והיתה רבקה זהר עם "על כפיו יביא" ואריק איינשטיין עם "פראג" היפהפה של שלום חנוך ועוד רבים וטובים. כותבי הלחנים של השירים היו מהטובים והמקצועיים ביותר והם נקלטו בלבבות המאזינים היטב וגם שודרו המון בתחנות הרדיו השונות. הייתי משנן לעצמי את המילים ואת רובן אני זוכר בעל-פה עד היום.
באותן שנים למדתי לנגן על חלילית. הלימודים היו ב"קונסרבטוריון "רון" ששכן ברחוב אבן גבירול, סמוך יחסית למקום מגורי ברחוב שדרות עמנואל (הרומי). המורה, יריב האזרחי, נתן לנו להתאמן על אטיודים של באך, הנדל ושאר הקומפוזיטורים של הבארוק אבל אני, התעניינתי יותר בלחנים של שירי פסטיבל הזמר והפזמון, ועד מהרה הצלחתי לנגן את רובם חלק משמיעה וחלק מחוברות תווים שיצאו מיד לאחר הפסטיבלים השונים עם תווי השיר. יריב האזרחי, שלעיתים, בחום המהביל של תל-אביב לפני מהפכת המזגנים, לימד אותנו כשהוא לבוש במכנסיים קצרים וגופייה לבנה, אני לא מאשים אותו.
הוא היה מכנה אותי בקול לפני שאר התלמידים "בטלן", וזאת משום ששמתי את יהבי על הלחנים של מוני אמריליו (שלימד שנים אחר כך את אחי היקר Ram Orion לנגן בגיטרה) ויאיר רוזנבלום יותר מאשר על בטהובן ומוצארט.
כך זה היה עד לפסטיבל הזמר והפזמון של 1970. בכל פסטיבל לאחר השמעת שירי התחרות היה "חלק אמנותי" בדרך כלל עם שלישיית הגשש החיוור. ב-1970 הם שרו את "מים לדוד המלך" שכתב והלחין עקיבא נוף. השיא בשיר היה כאשר השלושה הניפו ידיהם אל-על, נגלו, רחמנא ליצלן, התחתונים!!!
כמובן שגם את השיר הזה למדתי (משמיעה) ויכולתי לנגן אותו די מהר בחלילית.
הקונסרבטוריון קיים פעם בשנה "קונצרט" אליו הוזמנו הורי התלמידים לשמוע אותם מנגנים.
הבנתי שאין לי מה לנגן קטע קלאסי, כי באמת לא הייתי טוב בזה, אבל איכשהו באתי אל המורה, יריב האזרחי, והצעתי לו , די בחוצפה, שאנגן את "מים לדוד המלך", הוא לא הכיר את השיר… ניגנתי, ומחיוכם ושמחתם של התלמידים האחרים הוא הבין כנראה שזה יכול לעשות טוב גם לקהל וחיש מהר, הצליח להתאים ליווי פסנתר לנגינת החלילית.
יום הקונצרט הגיע ו"מים לדוד המלך" סחף תשואות, ואפילו שירה של ההורים המתמוגגים.
כאשר הטלוויזיה הגיע לביתנו (פיילוט שחור-לבן) , חיכינו כל המשפחה למוצאי יום העצמאות לראות את הפסטיבל.
אבי ישב על ה"כיסא נוח" מאלומיניום עם הריפוד הפרחוני שהוצב במרפסת אמי לידו, בדרך כלל על כיסא רגיל, ואנחנו, האחים על הרצפה הקרירה יחסית.
הכי אהבנו לשמוע את התגובות וההערות שלו על הזמרות, זמרים ועל השירים עצמם:
"למה היא/הוא (נתנאלה/בועז שרעבי) שר/ה מהאף?"
"מה זה כל הקפיצות האלה?" על הופעות הלהקות הצבאיות
היו עוד הערות כאלה ואחרות, שהיום כנראה היינו נמנעים מלהגידם.
ואיך כל זה מתחבר לי לספר הנפלא של זרחין?
גם בספר נשאלת השאלה על נתנאלה (שיר היונה 1974), למה היא שרה דרך האף…
שבת שלום!