24 ינואר 2023

כשסיימתי קורס קצינים, לפני יותר מארבעים שנה, הוצבתי ביחידת המחשב בבסיס קליטה ומיון (בקו"מ). אלה היו שלושה חודשים מהמשעממים ביותר בחיי. מכיוון שהיה שם כל כך משעמם, היינו עסוקים בעיקר בלקבוע כל מני תורנויות משונות של "מי ימלא מים במיחם" ו-"מי יביא עוגה לישיבה של יום שישי" ולריב בעיקר על מי יטאטה ומי ישטוף את הרצפה.

אחרי שלושה חודשים, כמאמר רוה"מ מנחם בגין, הכרזתי ש"איני יכול עוד" וביקשתי העברה.

מפקד הבקו"מ, קצין בדרגת אלוף משנה, שראיין אותי במשרדו הארוך, הסתובב בכסאו אל עבר מפת המדינה שהיתה תלויה מאחוריו (שקוצצה מאוד כי כבר החזרנו את כל סיני) וחיפש איפה יכולה להיות הנקודה הרחוקה ביותר שיוכל לשלוח אותי אליה – כראוי לקצין צעיר שמביע בקול את מורת רוחו מכל ה"מנעמים" שהבקו"מ יכול להציע.

ככל שראיתי את אצבעו נעה במורד המפה – קיוויתי שיגיע לאילת, אבל האצבע נעצרה 70 קילומטר צפונית מדברית לאילת – חטיבה 460 – מחנה שיזפון.

הצדעתי, יצאתי מהמשרד, נסעתי הביתה ארזתי תיק וגם כרית (אני לא יכול לישון ללא כרית) ולמחרת – היום לפני ארבעים שנה! התחלתי את המסע דרומה.

בדרך חויבתי לעבור ב"מפקדת הגיס" בקסטינה – סמוך לקרית מלאכי, מה שלימים יהפוך למפקדת חילות השדה (מפח"ש). ירדתי מהאוטובוס ונכנסתי למחנה המאובק והמוזנח (הבריטים בנו, ואני בטוח שבזמנם הוא היה מצוחצח) ושם בחדר ההמתנה לשיחה הקצרה עם אותו סגן-אלוף, שישלח אותי למחנה שיזפון ראיתי אותה.

היא ישבה שם, בשקט סורגת משהו עם צמר לבן, חייכה אלי, סיפרה לי שקוראים לה אורי, שאלה לשמי, וספרה בגאווה כי הובטח לה שתגיע מחנה שיזפון – משאת נפשה – לשרת רחוק מהבית.

משאת נפשי מאז מעולם ולעולם היא, במילה אחת – כיף! ומחנה שיזפון שתקוע באמצע המדבר, לא נראה לי מתלכד עם כיף, ולכן סיפרתי לה שגם אני נשלח לשם, אבל אין לי כוונות להשאר שם, אלא להמשיך משם דרומה לאילת.

וכך, קיבלנו היא בשמחה, ואני עם הבטחה לעצמי ש"גם זה יעבור", את צו הסיפוח לחטיבה 460 – מחנה שיזפון.

מפה לשם – התאהבתי בה וגם במחנה שיזפון, ונשארתי שם כמעט שנתיים.

חמש שנים אחר כך – התחתנו.

אז היום אנחנו חוגגים 40 שנות היכרות.

כיף איתך!