זמן קצר לפני שחגגנו את בר-המצווה שלי, כשההפטרה כבר היתה שגורה בפי, וחופשת הקיץ כבר עמדה להסתיים, לקחו אותי הורי לחנות בגדים גדולה, שעד כמה שאני זוכר קראו לה "פינגווין" ושכנה בצומת הרחובות של המלך ג'ורג', אלנבי ושוק הכרמל.

זו היתה חנות גדולה של כמה קומות – לא משהו שרואים כל יום (בישראל של שנות השבעים).

בחרנו חולצה, אולי שתיים, מכנסיים בצבע לבן, ו.. נעליים.

הסיפור עם הנעליים היה מבחינתי חידוש ושבירת כלל ברזל: "נעליים וסנדלים קונים בנמרוד"

במשך כל שנות ילדותי, היינו מגיעים פעמיים בשנה לחנות של "נמרוד" ברחוב דיזנגוף ורוכשים שם נעליים או סנדלים (תנ"כיות) עבורי. לא הכרתי משהו אחר.

הנעליים היו בצבע חום בהיר, עם עור שלא היה מבריק אלא דומה יותר למה שקראנו אז "זמש".

"זה כדי שלא תצטרך לצחצח אותן" אמר לי המוכר, אבי העווה את פניו, שכן היה חסיד של צחצוח נעליים בכלל ועם משחת הנעליים של קיווי בפרט. ככה למדתי על העוף האוסטרלי.

תכונה נוספת שהיתה לנעליים האלה, היא סוליית ה"קרפ".

למילניאלס שאולי קוראים את זה נספר ש"קרפ" הוא סוג של גומי/פלסטיק צמיגי וגמיש למדי ששימש בסוליות נעליים בשנות השישים והשבעים. בגלל "רכותו" וגמישותו ההליכה בנעליים בעלות סוליית "קרפ" היתה נוחה מאוד וספגה לא מעט מהמורות בדרכים.

ה"קרפ" כיכב גם בסוליות נעלי הצנחנים בשנות השבעים, ואני ששירתתי בצבא בשנות השמונים של המאה הקודמת, עוד הספקתי לראות לראות כמה גנרלים "אדומים" עם ירכיות של צנחנים ונעלי "קרפ" אדומות. לנעליים אלה לא היתה דוגמה בסולייה.

אבל… הדבר החשוב ביותר באותן נעלי בר המצווה, היו שני חורים בעקב הסוליה.

אני לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל אבי זיהה מייד את העניין, כנראה מביקוריו בצרפת, ושאל בידענות "אלה קיקרס אמיתיות?"

המוכר אמר שלא, שזה חיקוי, ובכך קנה אותי ביושרה שלו.

למרות זאת היו אלה נעליים יפות, רכשנו אותם ונעלתי אותן במסיבת הבר-מצווה (מלון בזל בתל-אביב), ובכל החורף שהגיע אחר כך.

מה שכן עניין אותי היה מהן נעלי קיקרס אמיתיות?

את התשובה לכך קיבלתי כבר בכיתה ח' כשאחת מחברותי לכיתה הגיע יום אחד עם הדבר האמיתי.

ה"קיקרס" לימדו אותי את מושג המיתוג.

המותג היה ברור מאוד:

חורים בעקבי הנעליים שבתוכם רקע ירוק בנעל הימנית ואדום בשמאלית. בהתאם תוויות קטנות בירוק ואדום באזור השרוכים, פרח מעור עם כיתוב מוטבע קשור לשרוכים וכיתוב Kickers מוטבע בכל נעל בצד החיצוני של העקב.

די מהר הפכו ה"קיקרס" לסוג של סמל סטטוס, כמו האדידס, הפומה, האולסטאר ועוד.

אני "הסתפקתי" במותג הג'ינס Levi's, דגם 501, עם התווית האדומה בכיס הישבן – בעיקר משום שיוצר בזיכיון על ידי "אתא" ולא היה צריך למכור כליה כדי לרכוש אותו…

ה"קיקרס" עוצבו על ידי המעצב הצרפתי דניאל ראופסט בתחילת שנות השבעים.

המעצב טוען כי הושפע מכרזה של המחזמר "שיער" ויצר קונספט חדש שתאם לדעתו ל"דור הג'ינס" (שתה קווינס?) .

הנעליים עשו שימוש בעור מסוג נובוק, צבעים המתאימים לרוח התקופה, סוליות "קרפ" תפרים תואמים ומיתוג כמפורט לעיל.

לקראת סוף שנות השבעים, הפכו ה"קיקרס" לפריט אופנה מבוקש בכל הארץ.

חברת "המגפר" שייצרה מגוון רחב של נעליים, החל ממגפי גומי דרך נעליים צבאיות ועד לנעלי הבית המפורסמות, יצרה גם בהסכמים כבר מספר מותגי חו"ל כגון "פלדיום" ו"יגואר".

בשנת 1979, החל מפעל "המגפר" שהיה ממוקם במה שהיום הוא קניון "חוצות המפרץ" במפרץ חיפה, לייצר בזיכיון נעלי "קיקרס".

הגם שיוצרו בזיכיון, היו הבדלים ניכרים (אולי בגרסה?) בין הנעל ה"ישראלית" ובין המקור הצרפתי ששמר על הסטטוס שלו.

מעיון בקבוצות נוסטלגיה שונות ברשתות החברתיות, הבנתי כי ה"קיקרס" הישראליות, אושרו על ידי הפיקוד העליון של צה"ל לנעילה על ידי חיילות בתפקידים עורפיים.

כשעברתי לתיכון, ובעיקר בכיתות י"א-י"ב, ענייני מותגים עניינו אותי פחות, או לפחות התחלפו, עם בנות, תקליטים, גלשנים וסקייטבורדים.

מאז חלפו הרבה שנים, ומים רבים זרמו בירקון , אם כי לא ברור באיזה כוון.

מפעל המגפר כבר לא קיים, ובמקומו תמצאו קניון ענקי "חוצות המפרץ".

כבר כמעט שכחתי מכל העניין הזה עד שלפני מספר שבועות בעודי סוקר חלונות ראווה, נתקלתי בחנות לתינוקות שבחלון שלה ראיתי "קיקרס" לפעוטות.