28 יולי 2023

הלילות הם לילות בהם אני מתקשה להירדם.

אז אני מוצא את עצמי שוכב, מסתכל על התקרה וחושב הרבה על מה שהיה ואולי קצת גם על מה שיהיה. (תודה אריק על המשפט)

בכל אופן, הלילה נזכרתי ב"תה וסימפתיה" אותו בית-תה בתל-אביב של סוף שנות השבעים והשמונים, ספק פאב שהיה מול באבא (שם היינו יכולים לקנות סיגריות 24/7).

כשחפשתי אולי יש בגוגל עוד מישהו שזוכר, מצאתי שזה גם שם של סרט ומחזה מצליח משנות החמישים…

פקדתי את המקום למיטב זכרוני מכיתה י"א ועד שנתיים אחרי הצבא שבחישוב קל זה יוצא כמעט תשע שנים.

תה לא כל כך שתיתי שם. בירות – הרבה, בעיקר מכבי שנמכרה אז בבקבוקים גוציים כאלה.

לבירה התלוו צלוחיות ביגלה.

בעלת המקום ישבה באופן קבוע לכל אורך אותן שנים בבגד מנומר (לא זוכר אותה בשום בגד אחר) או בכניסה או ליד הבר. תמיד עם סיגריה. זו היתה תקופה שעוד לא היו חוקים נגד עישון במקומות סגורים…

המקום פעל עד לשעות הקטנות של הלילה, והיה על הבר מן דקר כזה כמו של המספרים אצל רופאי קופת חולים פעם.

למה שימש הדקר?

ובכן, כבר אז נאכפו (באדיקות) חוקי רעש ופעילות לאחר השעות המקובלות, והיו שוטרים שהיו מופיעים לאורך הלילה עם הדו"חות והמנומרת היתה מצביעה על הדקר – כאילו אומרת "זא לא הראשון ובוודאי לא האחרון" שימו שם.

מקומות נוספים שאהבתי לפקוד באותה תקופה: חומוס אשכרה, פאב 16…

וכמו שאמר אריק זצ"ל: "יכול היות שזה נגמר".

שבת שלום