אז, זו הייתה ציונות לשמה, עטופה בכרזות בצבעי כחול, לבן וירוק-יער. מתוך כל הדברים אני זוכר בעיקר שני דברים: את קופסת הקרן הקיימת, ואת המגבית לרכישת מטוסי ה"פנטום".

נתחיל עם הקופסה הכחולה:

כל ילד וילדה בכיתה נדרשו להביא מדי יום שישי מטבע של עשר אגורות (שהפך במהרה ל-25 אגורות), לשלשל אותו בחדווה ולשמוע את הצליל המוכר של הנפילה אל תוך קופסת הפח עם הדגל.

כמה זה בכסף של היום? ישבנו רעייתי ואני, חישבנו גם ביחס למשכורת הממוצעת של אז והיום, והגענו למסקנה ש-25 אגורות של אז שוות ערך לפחות או יותר חמישה שקלים כיום.

המחנכת, שושנה ברנר – שלא שכחה אף פעם להזכיר שהיא האחיינית של יוסף חיים ברנר – הייתה ממנה גזבר או גזברית (בדרך כלל תלמיד מצטיין בחשבון). התפקיד דרש יכולת ספירה טובה, כי בסוף כל שבוע היה צריך לסכם את הסכום, למלא טפסים, להשוות טבלאות ולנהל תחרות בין הכיתות: מי אוספת יותר כסף לכיבוש אדמות נטיעת עצים בארץ.

בט"ו בשבט, בשנים שלפני הטיולים השנתיים הארוכים, היינו נוסעים לחורשות (או "יערות", בלשוננו) שניטעו על ידי קק"ל – או לפחות כך סיפרו לנו, כדי שנדע לאן הולכות התרומות.

בית הספר "הר-נבו" שהיה שייך לזרם "העבודה", וככזה קידש את השוויון – בין השאר באמצעות התלבושת האחידה. כמובן שהיו פה ושם תלמידים שניסו להתבלט כלכלית והביאו מטבעות גדולים כמו חצי לירה, ולפעמים אפילו לירה שלמה. המורה שושנה (וגם אלו שבאו אחריה) ממש לא אהבה את זה, ודרשה – לעיתים במכתבים להורים – לא לשלוח סכומים גבוהים מהנהוג.

בסיום טקס שלשול המטבעות וסיכום הנתונים, היינו שרים בגאווה את השיר שהמורה כתבה על הלוח. כן, עם ניקוד מלא! למדנו לנקד יחד עם לימוד הקריאה כבר בכיתה א':

אַתְּ קֻפְסָה, אַתְּ קֻפְסָתֵנוּ

הַגּוֹאֶלֶת אַדְמָתֵנוּ,

אַתְּ מַרְבָּה שָׂדוֹת בַּכְּפָר,

אִילָנוֹת בַּגַּיְא, בָּהָר.

זה מה שנשאר לי בזיכרון משיר שהיה כנראה ה-ר-ב-ה יותר ארוך.

מנטיעת עצים עברנו לרכש מטוסי קרב.

אחרי מלחמת ששת הימים (הייתי אז בגן חובה), שיכרון הניצחון הביא את שמעון פרס להכריז על מדינת ישראל – שמנתה אז 2.8 מיליון תושבים בלבד – כעל "מעצמה בקנה מידה בינוני!". ומעצמה, כידוע, צריכה צבא של מעצמה, המבוסס על מטוסי הקרב הטובים ביותר של התקופה: ה-F-4 "פנטום" האמריקאי.

עם כל הכבוד להיותנו מעצמה, בחשבון הבנק זה פחות ניכר. וכך, מדי יום שישי (אני כבר לא זוכר אם זה היה בנוסף לקק"ל או במקום), נדרשנו להשיא עוד מטבע. כאן כבר הותר להביא סכומים גדולים יותר לרכישת המטוסים לחיל האוויר.

ברור שהסכומים שנאספו בכיתה היו שבריר אחוז ממה שנדרש לקניית מטוס קרב, אבל הם שימשו כסוכן תיווך וכזרז להורינו, שקנו אז "תעודות מלווה ביטחון" (או כפי שהגששים קראו לזה: "מלווה מלחמה בששון"). זו כבר הייתה תרומה אמתית לרכש הביטחוני.

ההוקרה על התרומה הזו הגיעה בצורת בולים ומדבקות עם ציורי המטוסים הנכספים, אותם הדבקנו בגאווה במחברות. באותה תקופה גם התחלתי לבנות דגמי מטוסים מפלסטיק של חברת Revell או Airfix – וכמובן שהדגמים הראשונים שהרכבתי היו הסקייהוק והפנטום.

שבת שלום ושנה טובה לכוווולללםםם.

התמונה Recraft עם מודל NanoBanana2