לארי

זה יהיה סיפור ארוך מהרגיל – אבל שווה את הקריאה!

מנהרת הזמן לוקחת אותנו בסיפור הזה לשנת 1987.אני לומד בטכניון, ועוסק בשעות הפנאי במספר עיסוקים שגם מכניסים לי תוספת כלכלית קטנה. במהלך הסמסטרים של הלימודים אני עובד פעמיים בשבוע ב"בית-מילר" מקום מאוד מיוחד על הכרמל בחיפה, ששווה לפחות פוסט אחר משלו. בבית מילר הדרכתי ילדים בגילאי חטיבת ביניים, בתכנות בשפות מחשב פשוטות שהיו נהוגות אז, לוגו- LOGO ו-בייסיק-BASIC.
המחשבים אז בדרך כלל בצבעי מסך של ירוק-שחור או כתום-שחור, ול"עשירים" מסכים צבעוניים שאפשרו תצוגה מכסימלית של ארבעה! צבעים. 

הילדים חביבים מאוד, ומתפתחים ביני לבין חלק מהם יחסי ידידות שחלקם נמשכים עד היום! בין השאר – אנחנו "מחליפים" דיסקטים – לצעירים: מדיה דיגיטלית בצורת ריבוע גמיש עם תכולה של כ-360 קילובייט (פחות מתמונה ממוצעת בווצאפ… הדיסקטים מכילים תוכנות – למשל שפות התכנות שאני מלמד, או ההמצאה ה"חדשה" יחסית של "גיליון אלקטרוני" 1-2-3 וגם – משחקי מחשב.משחקי המחשב האהובים אז על הילדים היו "משחקי הרפתקאות" או באנגלית Quest Games. הרעיון במשחקים האלה הוא שיש עלילה שהשחקן לא יודע אותה ועליו לגלות ולפתור את החידה באמצעות הקשות מקלדת ופקודות טקסט (באנגלית).
אחד מאותם ילדים, שאתו אני בקשר עד היום, וממלא תפקיד בכיר במערך המחשוב של ארגון גדול, מחליף אתי כמה משחקים כאלה וביניהם שני דיסקטים ועליהם כתוב בעברית "לארי 1" ו-"לארי 2".כאמור, אני סטודנט בטכניון, שנה ראשונה או שנייה, אין עדיין מחשב אישי בבית וגם אין זמן לשחק…
כל הדיסקטים מאוחסנים בקופסת פלסטיק עם מכסה שקוף.

בחופשת הקיץ, אימי מראה לי פתק שמציע עבודה בחברת הדמייה רפואית חדשנית. אני נוסע להרצליה, סמוך לחוף הים ומגלה בתוך שני צריפים גדולים עולם שנראה לי אז (והאמת גם היום) כמדע בדיוני במציאות!זה היה חלק מחברת "אלסינט" ובשני הצריפים האלה, סמוך לים, פותחו מכשירי ההדמייה הרפואית מהחדשניים בעולם המבוססים על עקרון ה"תהודה מגנטית גרעינית" NMR. כמה שנים מאוחר יותר כשראו שהמילה "גרעינית" מפריעה במאמצי השיווק של המכונה, שינו את השם של העיקרון הפיזיקלי ל- "דימות בתהודה מגנטית" – המוכר לכולנו בראשי התיבות באנגלית MRI.רק כדי להבין כמה זה היה דמיוני אז (ועכשיו) תחשבו שיש מגנט גדול בצורת גליל, לתוכו מכניסים אדם (לא צריך להתפשט) ומעל החלק בגוף אותו רוצים לצלם שמים אנטנה. המגנט משמיע נקישות (לפעמים חזקות) ותוך כמה דקות מתקבלת על המסכים של מפעילי המכשיר תמונת חתך ברורה מאוד של החלק המצולם בגוף, הרבה יותר ברורה מצילום רנטגן שלא לדבר על כך שאין במכונה שום סיכון של חשיפה לקרינה מייננת כיוון שאין כזו.

מה עשיתי במסגרת עבודתי באלסינט? תאמינו או לא – שימשתי כדוגמן. לא, לא עם חזה מגולח וקוביות בבטן, אלא כדוגמן ששוכב שעות ארוכות במכונת ה-NMR וחלקי גופו הפנימיים, מהמוח ועד לקיבה מצולמים מכל זווית אפשרית – אמרו לי שהייתי מאוד פוטוגני.

בין סשן צילום אחד לאחר, היו לעתים קרובות רווחים גדולים של זמן, שעות ארוכות. בהתחלה מילאתי את הזמן בקריאה, קופסה שחורה, הזמן הצהוב ושאר ספרי שמאל וגם ספרים ללימוד שפות תיכנות.באחד מחדרי המעבדה בצריפים הללו, עמד מחשב PC אישי – תואם IBM, זהה לאותם המחשבים עליהם לימדתי את הילדים ב"בית מילר" המחשב שלא היה מחובר למכשירי המחקר לא שימש שם איש. באחד הימים ביקשתי להשתמש בו וקיבלתי אישור לכך. החלטתי להקדיש את השבועות הקרובים ללימוד תוכנת הגיליון האלקטרוני 1-2-3 . התוכנה נמצאה על דיסקטים בתוך אותה קופסה עם המכסה השקוף, ותוך ימים ספורים הבנתי את אופן העבודה אתה ויכולתי לבצע פעולות מרשימות על כמויות גדולות (של אז) של נתונים. חלק מהחוקרים במעבדה, ביניהם נמצאו פיזיקאים מהליגה הלאומית הישראלית, גילו בכך עניין, ויצא שסטודנט שנה א' מסביר לדוקטור שבנה את מכשיר ה-MRI הישראלי כיצד להשתמש בגליון אלקטרוני…שני דברים שצריך לזכור:

1. ההפסקות בין הצילומים בין הצילומים נשארו ארוכות
2. בקופסת הדיסקטים היו גם משחקי מחשב…

כך יצא שיום אחד, בעוד המהנדסים מתכננים אנטנה חדשה, או בודקים את הנתונים של סשן הצילום האחרון, הכנסתי את הדיסקט עם המדבקה עליה היה כתוב "לארי 1" אל כונן הדיסקטים של המחשב במעבדה של אלסינט.הכונן קירקש מעט ועל המסך (בארבעה צבעים!) הופיעה כותרת המשחק Leisure Suit Larry – לארי בחליפת הפנאי… בגרפיקה מפוקסלת להחריד מלווה במוסיקה מעצבנת של מחשב נטול כרטיס קול…
המוסיקה של המשחק היתה בעייה במעבדה שבה עוסקים במדע… ועד מהרה פשוט פתחנו את מארז המחשב וניתקנו את החוט של הרמקול…

המשחק – הוא אחד המשחקים הראשונים שנועדו למבוגרים… המשחק נכתב על ידי אל לאו ונוצר על ידי חברת סיירה און ליין ב-1986. הדמות הראשית בסדרה הוא לארי לאפר – רווק נמוך קומה, מקריח, לבוש בחליפת פוליאסטר, "לוזר" בשנות הארבעים לחייו אשר מבלה את רוב חייו בניסיון לפתות נשים אטרקטיביות (ללא הצלחה רבה). המשחק יוצא דופן באופן מהותי משאר המשחקים אותם יצרה חברה סיירה בשל האופן בו הוא מתמקד במין.
בשל התוכן של המשחק, המשחק הכיל מערכת אימות גיל שהורכבה מסדרת שאלות שרק מבוגרים יודעים את התשובות להם. רעיון גאוני! אלא שכאן, אחד כמוני, בעל השכלה ים-תיכונית,  שלא כל כך הכיר את ההיסטוריה של נשיאי ארה"ב, או את כינויים, או לדעת מי מבין ארבעת השמות להלן לא היה רוצח סידרתי… ובאותו זמן גם לא הכרתי את המושג "נקודת הג'י" בקיצור – מבחינתי זה היה מחסום.

כאן נכנס לסיפור אחד המהנדסים שעבד באותה מעבדה.
אותו מהנדס חזר לאחר שהות ארוכה בארה"ב שם למד הנדסת חשמל לתואר ראשון ושני באחת האוניברסיטאות היוקרתיות שם… בזוויות עיניו הוא שם לב שאני בוהה במסך עם השאלות, מכיוון שהמסך היה בהפרדה נמוכה, יכול היה לקרוא את השאלות ממרחק. הוא חייך, ניגש אלי, ותוך זמן קצר ענה על כל השאלות נכונה ויכולנו להתחיל לשחק.

אלה היו הימים שלפני האינטרנט, אפילו דואר אלקטרוני לא היה משהו שיש לכל אחד… וכך עמדנו בפני מסך כשאנחנו אפילו לא מבינים מה המשימה במשחק…מצאנו את עצמנו נשאבים למשחק הזה, מנסים להבין מה המשימה ואיך לעזאזל צולחים אותה.
כמה טלפונים לחברים מצידי ומצידו והבנו את המשימה וכעת יכולנו להתקדם עקב בצד אגודל.
למיטב זכרוני זה לקח לנו כמה שבועות טובים, ובשבועות האלה קמנו בבוקר והלכנו לישון כשאנו חושבים על לארי, ומה היה המהלך הבא שלו כדי ליצור קשר אינטימי עם האשה הבאה.

המשחק היה מבדר למדי וברוח אותה תקופה. למשל אם בדרכו לכיבוש אחת הנשים לארי שכח להצטייד באמצעי מניעה – שזה עוד כמה שעות של נסיונות, ואין במשחק שום רמז שצריך… אז לאחר המפגש עם אותה גברת – חייו של לארי היו מסתיימים, מאותה מחלה שפרינס כתב עליה באותה שנה בתקליט המופלא  Sign “☮” the Times "מחלה גדולה עם שם קטן"( In France a skinny man Died of a big disease with a little name).

היום אפשר לבקש מכל אחד ממנועי החיפוש או הבינה את הפתרון המלא של המשחק.
תקבלו קובץ טקסט, או סרטון שיסכם הכל בדקות ספורות. אנחנו היינו צריכים שבועות ארוכים כדי להקליד פקודות באנגלית (בלי שגיאות), לנחש שצריך לקנות וויסקי לשיכור כדי לקבל שלט-רחוק, לשחד את השומר בערוץ "למבוגרים" שמצאנו בעזרת השלט, כדי שיסיט לרגע את ראשו ונוכל להתקדם ולגלות את הסיסמה האלמותית "Ken Sent Me" שפתחה לנו דלתות (תרתי משמע).

חופשת הקיץ הסתיימה, חזרנו ללימודים שלא איפשרו לי לבלות ימים ארוכים בצריפים של אלסינט ליד הים בהרצליה, באביב של 88' התחתנתי, ואחר כך אלסינט נמכרה לחברת ענק אמריקנית GE, ולארי וחליפת הפנאי שלו נשאר כזיכרון משעשע מאותה תקופה!

שבת שלום!