מחשבות בוערות 1 – איך הגעתי לכל זה

אי שם בקיץ 1998, הכנתי ארוחת ערב לילדים. בעוד אני חותך את הסלט, ראיתי בזווית העין בטלוויזית ה-14 אינטש שריצדה בסלון משהו שגרם לי לעזוב הכל.
היה זה להטוטן שג׳יגלג עם מספר משורי Chainsaw , כאלה שמשמשים לכריתת עצים, פועלים ומרעישים, לכל תשואות הקהל שזרק לעברו כרוב שהתפצפץ לרסיסים שוב ושוב.
בהמשך ראיתי פסלי עץ ענקיים שנדלקים ובוערים עד כלות, אנשים עם (ובלי) בגדים ותחפושות, ובעיקר שמעתי משפט אחד שמהדהד במוחי מאז ועד היום – No Spectators – Just Participants – כלומר במקום הזה ״אין צופים – רק משתתפים״.
קראתי לרעייתי, הצבעתי על המסך הקטנטן – ולחשתי לה: ״לשם אנחנו מכוונים!״.
מכיוון שהתחלתי לראות את הסרט מהאמצע, ולא ראיתי את סופו, בכל אופן ילדים, ערב, מקלחת וזה… עוד לא ידעתי שהדבר הזה נקרא Burning Man
חיכיתי בסבלנות לשידור החוזר, ואז הבנתי במה מדובר, והאפשרות ליצור ולהציג אמנות שאינה תלויה בשום שיפוט קסמה לי במיוחד.

מהו האיש הבוער – Burning Man? 
מדובר באירוע רב משתתפים (בשנים האחרונות כ-70,000 משתתפים) המהווה את אחד מאירועי האמנות והתרבות הגדולים בעולם מדי שנה. האירוע מתקיים במדבר הסלע השחור במדינת נוואדה בארה״ב בתנאי אקלים קיצוניים ותחת עשרה עקרונות המהווים את המסגרת התרבותית לקיומו.
מרבית הכרטיסים לאירוע נמכרים כחצי שנה מראש תוך דקות ספורות.
מה גורם לדבר הזה להיות כל כל מבוקש, שעשרות אלפי אנשים מתכוננים אליו לפחות שנה מראש, ומוציאים את מיטב כספם כדי לחיות שבוע שלם בתנאים קיצוניים שכאלה?

צילום ממטוס של אירוע Burning Man 2017, העיר משתרעת על שטח של 7! מיילים רבועים. קוטר המעגל הפנימי כ-1.6 ק״מ! הטיסות ניתנות כמתנה לכל דורש ע״פ עקרון הענקת המתנות, על ידי הטייסים החונים בשדה התעופה הזמני המוקם שם. צילום – עדן אוריון

הכל התחיל ב-21 ביוני 1986, בחוף בייקר שבסן-פרנסיסקו. אחד, לארי הארווי שמו, החליט לבנות ביחד עם חבריו צלם/פסל של אדם מעץ, להורידו אל חוף הים לחגוג סביבו ולבסוף להעלותו באש – כך נוצר אירוע האיש הבוער או באנגלית Burning Man. באירועים הבאים שנערכו בשנים הבאות הקהל גדל עד לכ-500 משתתפים ב-1990. בשלב זה, משטרת העיר הודיעה למארגנים שהם לא יוכלו להמשיך לערוך את האירוע בחוף וכי עליהם לחפש לעצמם מקום אחר. חברים של הארווי וקבוצתו שהיו חברים גם ב״חברת הקקופוניה״ שפעלה באזור, המליצו להם על מקום ב״סוף העולם״ – מדבר הסלע השחור בנוואדה. כך, לאחר קבלת אישורים מתאימים מהרשויות השונות עבר האירוע לשם. לארי הארווי וחבריו החלו לנסח מסמך המהווה את המסגרת התרבותית של האירוע. האירוע עצמו הפך למעין ניסוי חברתי, אנשים מגיעים לאחד המקומות האיומים ביותר על גבי הפלנטה, כדי לחוות ולו רק לשבוע ימים את הרעיון רב העוצמה הזה.
עם השנים, מספר המשתתפים המשיך לגדול והגיע לעשרות אלפי אנשים המקימים בכל שנה במקום עיר בשטח דומה לשטחה של תל-אביב, עם רחובות ושדרות, ואפילו שדה תעופה בו חונים מעל מאתיים מטוסים, שירותי דואר, רפואה ובעיקר אמנות בקנה מידה שלא רואים בשום מקום אחר.

אמנות בברנינג-מן. בשנים האחרונות יצירות הענק האלה משונעות למרחבים ציבוריים בערים שונות ברחבי ארצות הברית. לאחרונה – מוזיאון הסמית׳סוניאן בוושינגטון הבירה, מארח תערוכה ענקית של אמנות ברנינג-מן

לאורך השנים, משתתפים רבים רצו להקים אירועים דומים גם במקומות מגוריהם, בין אם זה במדינות אחרות בארה״ב או מעבר לים.
לאור הביקוש זה, ישב לארוי הרווי וכתב את מסמך עשרת העקרונות המהווה את המסגרת הרעיונית והתרבותית של אירועי ברנינג-מן ברחבי העולם. מסמך ״עשרת העקרונות״ מרתק ומתמצת תרבות מופלאה.
עשרת העקרונות נוגעים בתחומי חברה, סביבה ותרבות ומשולבים בינהם כמכונה הפועלת בהרמוניה. במאמרים הבאים אפרט יותר על העקרונות ומקורותיהם

אז החלטתי שאני רוצה להגיע לנוואדה, למדבר סלע השחור לאירוע Burning-man. ומכיוון שעושים שם אמנות, נרשמתי ללמוד אמנות באוניברסיטה. למדתי אמנות יצירה במשך שלוש שנים אצל טובי האמנים בארץ, התחלתי ליצור ולשחות וללכת בשדה האמנות הישראלי. הצטרפתי לקבוצת אמנים חיפאית, פעלנו במרחבים עירוניים שונים, היה כיף, אפילו הגענו למוזיאון!!! אבל בירכתי הגולגולת בערה להבה שלא שכחה לרגע את הכוון האמיתי…
בדרך היו עוד מהמורות כלכליות ובריאותיות, שמנעו מאתנו להגיע ל״שם״ אבל הי, ראיתי שנפתחה בפייסבוק קבוצה של כאלה שרוצים לעשות את זה כאן! 
מדובר בכמה חבר׳ה שהיו בכר כמה פעמים באירוע בנוואדה, ואפילו קיבלו אישור מארגון האם לפעול כנציגים איזוריים שלו. בדרך כלל מדינה סטנדרטית מקבלת נציג איזורי אחד. מכיוון שישראל היא מדינה ״ענקית״ ומעצמה בין-לאומית, קיבלנו ארבעה!!! נציגים אזוריים.
הקבוצה הזו קראה לעצמה Midburn , עם פרשנויות שונות לשם שהתחילו במדבר – ונגמרו במזרח-תיכון, בשילוב עם ה-Burn – שיובא מהאירוע המקורי Burning Man – האיש הבוער.

לקח לי כמעט שנתיים, להכנס לבריכה. ובחג השבועות של 2013 החלטתי לקפוץ למים. הגעתי לאירוע ״תקראו את כל האיבנט״ שהתקיים בשדמות דבורה. עוד לא כל כך ידעתי מי ומה בדיוק, אבל הבאתי טלסקופ אחד כדי שנוכל לצפות בכוכבים, וכמה בקבוקי אלכוהול. זה היה ה״גיפטינג״ שלי (עקרון הענקת המתנות) שהוא אחד מעקרונות ברנינג-מן לעיל.
התמקמתי ליד קבוצה נחמדה מאוד, שהודו לי מאוד על האלכוהול, והפכו חיש מהר לבית האמיתי שלי במידברן, מחנה Never Ending – או כמו שקראנו לו די מהר בעברית – המחנה שאינו נגמר. 
האירוע הזה שהיה קצר מבחינתי – יום וחצי, הילך עלי קסם.
כשנסעתי הביתה, וניסיתי להסביר לעצמי מה היה שם? מה היה שגרם לדבר הזה להפוך מסוג של פיקניק/מסיבה/ויצירה לסוג של קסם? ואז הבנתי: המסגרת – התרבות – העקרונות! ואני זוכר את עצמי מדבר לעצמי (זה קורה לי הרבה…) ״הרי לא באמת צריך לנסוע לשם. אפשר לעשות את זה גם בבית, עם הרעייה, עם השותפה לחדר בעבודה, עם החברים, להקשיב להם, להתחלק אתם, לעזור ובעצם לחיות את העקרונות גם בעולם היום-יומי שלנו״. וזה עבד! אנשים התחילו לשאול אותי אם אני עובר טיפול, או לוקח כדורים…

מידברן 2014, שדה בוקר. צילום – עדן אוריון

הבנתי עוד משהו – ככל שאשתתף יותר – החוויה תתעצם.
19 שנים אחרי אותו סרט דוקומנטרי בטלוויזיה – הגעתי למדבר הסלע השחור בנוואדה.
–
בפעמים הבאות אספר יותר על המסע שעברתי בחמש השנים האחרונות על המכונה המופלאה הזו שנקראת ״עשרת העקרונות״ וכיצד היא הופכת את ברנינג-מן ומידברן לאירועים טרנסמפורמטיביים, אירועים שמשנים את חייהם של כל כך הרבה אנשים.
להתראות,
בינתיים – תיהנו מהתמונות.