מחשבות בוערות 3 -ביטוי עצמי מוחלט – למה בעצם מתכוונים?

בכתבה הקודמת הבטחתי לספר על המקורות הספרותיים ששימשו כהשראה לכתיבת עשרת העקרונות המהווים את המסגרת התרבותית לברנינג-מן ולשלוחה הישראלית שלו כאן – ״מידברן״.
לארי הארווי ז״ל, האיש שכתב את עשרת העקרונות ציין בכמה ראיונות שנערכו עמו. כי ישנם שני ספרים שהשפיעו עליו רבות בעת ניסוח העקרונות.
הספר הראשון – ״חברת הראווה״ ספרו של גי דבור שפורסם בשנת 1967. הספר תורגם גם לעברית על ידי דפנה רז (הוצאת בבל 2002).
אפשר לתמצת את הספר על ידי משפט הפתיחה שלו:

“מכלול החיים של חברות ששורדים בהן תנאי הייצור המודרניים, נראה לעינינו כהצטברות עצומה של ראוות. כל מה שנחווה במישרין, הורחק לכלל ייצוג”.
ובעברית… במאה העשרים וכמובן גם במאה העשרים ואחת בה אנו חיים כיום, אישיותם של בני אדם נתפסת על ידי מכלול גדול מאוד של דימויים חיצוניים, כגון: לבוש, מגורים, מקום עבודה, חפצים שבבעלותנו, ועוד שלל דברים שרובם ככולם מגיעים אלינו מתרבות הצריכה. שום דבר מזה אינו מביא לידי ביטוי את מי שאנו באמת, וכך הדרדר האדם למצב של “ניראות” – ״אתה הוא כפי שאתה נראה״.
במצב זה הגיע האדם גם לשלב הקיצוני ביותר של בדידות או ניכור מעצמו, מהחברה ומהעולם. (בעז נוימן)
כלומר בעולם הדיפולטי, הרגיל, אדם רגיל, כמעט ולא מוצא דרך לבטא את האני העצמי/פנימי שלו.

עכשיו נקרא את ההסבר לעיקרון הביטוי העצמי הראדיקלי כפי שניסח אותו הארווי:
״ביטוי עצמי רדיקלי נובע מתוך הייחודיות של הפרט. איש מלבדו ומלבד הקבוצה עמה הוא משתף פעולה אינו יכול לקבוע את תוכן הביטוי העצמי. ביטוי זה מוצע כמתנה עבור אחרים. ברוח זו, על מעניק המתנה לכבד גם את זכויותיו וחירויותיו של הנמען.״
כלומר: תכליתו הבסיסית של העקרון לאפשר למשתתפים בתרבות הזו לבטא את עצמם, את האני הפנימי שלהם, ואת הייחודיות שלהם, תוך כדי כך שלא יהיו מושפעים מהסובב אותם לגבי תוכן הביטוי.
גי דבור מציע בספרו גם לפרק את המציאות בה אנו נתפסים מדימוייה ולהרכיב בעזרתם מחדש את מי שאנחנו באמת רוצים להיות – וזה המפתח (שוב ע״פ לארי הארווי) לכל עניין האמנות בברניגמן שכמובן מוצאת לעצמה ביטוי במיצבים וגם בתלבושות ויש גם מי שבוחר לא להתלבש…
כלומר: העיסוק באמנות בין אם כמאמץ קהילתי שדורש השתתפות, ובין אם כאינדיבידואל, הוא בראש ובראשונה יישום של עקרון הביטוי העצמי.

צילום עדן אוריון

 

בהמשך ההסבר – מתייחס הכתוב בעקרון לקשר או לשילוב בינו לבין עקרון הענקת המתנות. המשפט האחרון, אומר, שימו לב! זה סבבה לחשוב שהביטוי העצמי שלכם הוא מתנה, אבל זכרו שיש סייג שאומר שעלינו לכבד את זכויותיו וחירותו של הנמען (מקבל ״המתנה״), כלומר אנחנו לא יכולים לכפות על הנמען לקבל את הביטוי שלנו.
ישנו זרם בפסיכולוגיה שמסביר את הביטוי העצמי כעבודת הנפש והאסטרטגיה הכרוכים בתהליך של סילוק פחדים וחשיבה מחדש על בנייה של דבר חדש שמייצג את המאויים הפנימיים שלך.
כך או כך, ניתן גם לפרש את המילה ״ראדיקלי״ בהקשר של העקרון הזה כמשהו מעמיק, פנימי, שורשי ופחות כמשהו קיצוני…
אם כך, עקרון הביטוי העצמי הראדיקלי , הוא בעצם השער לפגוש את עצמנו ואף לתקשר את עצמנו הפנימיים/אמיתיים עם אחרים. כל זאת מבלי לכפות על הנמענים לקבל את הביטוי הזה.

עבדכם הנאמן, במכונית הרקטה של דויד בסט (2017)

אינני יודע אם כל עשרות אלפי משתתפי אירעי ברנינג-מן ומידברן בארץ ובעולם מכירים את הספר ואת הניתוח המעמיק הזה. כנראה שלא! מאידך, אחד הדברים שרואים באירועים כאלה בהם המשתתפים מביעים את עצמם בצורה כל כך טוטאלית, שכנראה הצורך הזה והיכולת לעשות טבועים בנו כבני אדם מלכתחילה, ורק צריך אזיה הדק, או נצרה שאפשר לשלוף בפאתי המוח כדי לשחרר את היצירתיות הזו לכל עבר. ואת הדבר הזה אירוע כזה מאפשר בצורה מאוד ייחודית.

 

 

בכתבה הבאה אספר על הספר השני שמסביר את עניין המוטיבציה.