השבוע הגעתי באופן נדיר למדי לעיר הגדולה תל אביב ברכבי.
בדרך כלל אני מעדיף את הנסיעה ברכבת, שמאפשרת לי להשלים כ-30 עמודים בספר שבו אני קורא בכל כיוון, אבל ריבוי המשימות, וכן, הידיעה כי איאלץ להמתין זמן ארוך בלילה לרכבת שתחזיר אותי – הובילו להחלטה לנהוג לשם.
כידוע, אני יליד העיר ומכיר אותה היטב. אני יודע שהנהיגה בה קשה ומעצבנת והחנייה עלולה לעלות לי ממון רב, ולכן חניתי בחניון פארק הירקון (גני יהושע) – מקסימום 30 ש"ח.
מד החום במכונית הראה 33 מעלות בחוץ, וכשהוצאתי את ראשי מהחלון, המשקפיים שלי התכסו תוך פחות משנייה בשכבת לחות עבה. תענוג צרוף.
כשעברתי עם המכונית ממערב למזרח בחיפוש אחר הכניסה לחניון, ראיתי משמאלי את הלונה פארק המיתולוגי – מעין גרסה זעירה ודלה של Six Flags ממוצע בארה"ב. בקופות השתרכו תורים ארוכים של משפחות, הורים וילדים, חלקם הניכר מהמגזר הדתי, לפחות על פי מלבושיהם הארוכים בקיץ התל-אביבי המהביל.
שני הוריי עבדו במשרות מלאות. כשהסיימתי את כיתה א' ויצאנו לחופש הגדול, הם חיפשו פתרון מה לעשות איתי (אחי ואחותי עוד היו במסגרות של גן ופעוטון) וחיש מהר נמצאה התשובה – הקייטנה העירונית של עיריית תל-אביב-יפו בגני התערוכה.
קחו את עצמכם 57 שנה אחורה במנהרת הזמן. הדבר היחיד שנראה ומרגיש אותו הדבר הוא הקיץ התל-אביבי החם והלח. חלק ניכר מהביתנים הגדולים והממוזגים של גני התערוכה (היום "אקספו תל אביב") עדיין לא היה קיים, ובמקום זאת היו בעיקר כרי דשא שצורבים את הרגליים החשופות, ומעט מאוד צל מעצי אורן המשילים מחטים שדוקרות לא פחות… (מי בכלל חשב להביא עץ סקנדינבי למזרח התיכון?).
במבט לאחור אני יכול רק להעריך את המדריכות והמדריכים שלקחו על עצמם את האחריות על קבוצות של עשרות ילדים בתנאים הבלתי-אפשריים האלה.
שם הכרתי את המושג הכל-כך ישראלי של "שוקו ולחמנייה" בעשר בבוקר, שכלל שקית שוקו (לעיתים חמוץ) ולחמניית אצבע. היה צורך לנגוס, ממש לקרוע בשיניים, את אחת מפינות שקית השוקו כדי שניתן יהיה לינוק ממנה את הנוזל המתוק.
הקייטנה נמשכה שלושה שבועות – שישה ימים בשבוע.
בתחילת כל שבוע המדריכים סיפרו לנו את התוכנית. את הקיצור "לו"ז" למדתי רק 12 שנים אחר כך בצבא.
הבעיה עם התוכנית שהוצגה לנו בפתחו של כל שבוע הייתה ששום דבר ממנה כמעט לא התקיים, למעט טקס ה"שוקו והלחמנייה" לעיל.
וככל שנקפו הימים – היום אני חושב על תוכניות ריאליטי בהן רואים לעתים את המשתתפים מחשבים עוד כמה זמן הם צריכים להיות בתוך הזוועה הזאת – ככה רמת התסכול והאכזבה שלי עלתה.
ישנם כמה פרטים אותם אני זוכר במיוחד מאותה קייטנה:
באחת המדשאות, מתחת לאחד מאותם עצי אורן משילי מחטים, הייתה ברזייה, דומה מאוד לברזייה שהייתה אצלנו בבית הספר היסודי "הר-נבו". היא הייתה מעוצבת ועשויה מהחומר שלימים נודע כמסרטן – אסבסט.
באותה ברזייה, כשפתחת את הברז וקירבת את פיך כדי לשתות, במקום מים זכית לשתות לימונדה שזרמה לברזים ממכל גדול סמוך. אמיתי לגמרי! במחשבה מאוחרת אני חושב שזה נעשה על מנת לעודד אותנו לשתות בקיץ. העניין עם הלימונדה שהייתה ממותקת הוא שהיא משכה אליה זבובי זבל ודבורים, שלא לומר צרעות… וכך הגישה אל אותה ברזייה דרשה לא מעט אומץ מצד הילדים…
כבכל קייטנה, היה גם יום הנסיעה המסורתי לים. העמיסו אותנו על משאיות ונסענו מערבה לחוף תל ברוך. כדי לשמור עלינו, כל המדריכים אחזו בחבל ארוך ועבה עם מצופים, במרחק מטרים ספורים ובעומק של חצי שוק מהקו בו המים פוגשים את החול והזפת, כדי שלא נגיע עמוק מדי. זה מובן לחלוטין, לא כולם עדיין ידעו לשחות. אבל למי שלמד לשחות, ואפילו כבר שחה גם בים וגם בבריכה של הגדולים ב"גורדון", זו הייתה עוד אכזבה מני רבות.
יום השיא בקייטנה היה הביקור בלונה פארק הצמוד לגני התערוכה.
שם לראשונה ראיתי את מופע "קיר המוות", שבו צמד אופנוענים (מיוון?) רכבו על שני אופנועים ומכונית קטנה ונסעו על קיר גדול במעגל, בעוד הכרוז מנסה להתגבר על רעש המנועים ומכריז שוב ושוב: "קייייררררר המווות!".
הייתה גם "רכבת השדים" שמעולם, גם בלונה פארקים אחרים מעבר לים, לא הצדיקה את זמן העמידה הארוך בתור עבורה. אולי מפני שהמציאות כאן תמיד הייתה ה-ר-ב-ה יותר מפחידה…
קינחנו את יום הלונה פארק בנסיעה ברכבל מתחנת הלונה פארק אל צידם המערבי של גני התערוכה, כ-400 מטר… בקרוניות אדומות וכחולות שהשם "אחים גינדי" היה על כולן….
היה גם קוסם (פעם אכתוב פוסט על קוסמים בקייטנות…) ועבודות יד כגון מחזיקי מפתחות מחוטי פלסטיק צבעוניים משולבים זה בזה במעין מבנה קומות, וקצת "מנקי מקטרות" שפיסלנו איתם דמויות כאלה ואחרות בהשראת "הניצחון הגדול" של שנתיים קודם במלחמת ששת הימים.
סך כל החוויה שלי מהקייטנה הזו היה בעיקר סבל, תסכול ואכזבה, כך שבאותו יום שישי שבו חזרנו הביתה סופית, הודעתי להוריי (הייתי בן 7) שגמרנו עם הקייטנות ל-ע-ו-ל-ם.
שנה אחר כך כבר שכחתי את ההכרזה ונשלחתי לקייטנה במושב של סבתי וסבי באביחיל – שם ביליתי ונהניתי מאוד שלושה קיצים רצופים.
