שפירא המקורי
פורסם בערב יום הזיכרון 20 אפריל 2026
בית הספר התיכון בו למדתי היה "אורט יד-סינגאלובסקי" בתל-אביב.למדתי שם לבגרות במגמת המכניקה.
המורה הדומיננטי ביותר בבית הספר, גם לאלה שלא למדו אצלו ישירות, היה יעקב צ'קירוב, או כפי שנהגנו לקרוא לו "מר צ'קירוב".
שמעו הגיע למרחוק גם לבתי ספר אחרים של אורט…
מר צ'קירוב למד אותי את מקצוע הטכנולוגיה, בו למדתי מהי פלדה, ומה אחוז הפחמן הדרוש כדי להפוך ברזל לפלדה כזו או אחרת. צ'קירוב לימד אותי גם לחרוט במחרטה, ולכרסם בכרסומת, להשחיז סכיני חריטה ומקדחים ולשוות לגושי וגלילי הפלדה הכחלחלים כמעט כל צורה שרצינו לתת להם.
אבל יותר מכל צ'קירוב לימד אותנו להיות בני אדם!
היתה אצלו משמעת ברזל על לסוף כיתה י"ב. היה עומד בדלת הכניסה לכיתה ובודק תספורת, צחצוח נעליים, וגזיזת ציפורניים לכל תלמיד. בהתחלה פחדנו ממו מאוד, אולם עם השנים הבנו שהכל כולל הכל נעשה מתוך אהבה אמיתית. כל טפיחה שלו על השכם או השלכת פטיש כדי שלא נעשה טעות בטיחותית שתעלה לנו ביוקר… נצרבה אצלינו לעד. באמת לא זכור לי מורה שאהב ודאג כל כך לתלמידיו.
בסדנאות המתכת, הוא הכיר כל פריט ופריט (ממש כמו בשיר של מאיר גולדברג וקורין אלאל).
היו לו שם בסדנאות, שני ארונות ברזל, חומים, כאלה של "הארגז", שרק לו היו את המפתחות להם.
באחד הארונות, על אחד מהמדפים היו סדרה של קלסרים שחורים.
לא ידענו מה יש בתוך הקלסרים הללו.
צ'קירוב היה בולגרי גאה. בכלל כשאני חושב על בני העדה הבולגרית – אני רואה אותו עדיין מול עיני. הוא לימד בבית ספר של אורט בסופיה ועלה עם אוניית המעפילים סלבדור לפלשתינה ב-1940. ואז החל ללמד באורט בישראל. המורה המחנך שלי אז, אהרון לבקוביץ, היה כבר דור שלישי של תלמידים של צ'קירוב…
באופן שלא יכולתי להסביר, הוא התעקש לקרוא לי "שפירא".
כשהיה מקריא את השמות בכיתה וקורא מהיומן את שמי האמיתי כפי שרשום, היה מרים את עיניו ומגביה את משקפיו, כדי לראות שאני נמצא, היה ממלמל לעצמו "כן, שפירא".
גם בסדנאות המתכת, היה קורא לי: "שפירא, גש (בצירה) הנה בחור" וכשהייתי מנסה לתקן אותו על טעותו, היה אומר "אני יודע…אבל…" ולא הוסף.
יום אחד (כנראה ב-1978) בעוד אנחנו רכונים על המחרטות, ישב אצל שולחנו, הוציא את אחד הקלסרים השחורים מהארון והחל מעלעל בו. ממרחק ראיתי שהיו אלה קטעי עיתונות ישנים ותמונות מנויילנים במה שאנחנו קוראים היום שקפ-דפים.
ואז הוא קרא לי, "שפירא, גש הנה בחור" וכמובן שניגשתי, והוא ליטף את ראשי והראה לי את ה"שפירא" המקורי שנפל בקרב על הגנת המדינה.
ואז הבנתי מה יש שם בקלסרים האלה, כל תלמידיו שאינם עוד.
לא כל כך ידעתי אז מה לעשות עם עצמי, וראיתי את עיניו נוצצות מדמעות.
ואז טפח לי על הכתף ואמר בבולגרית: "היידה – בה"
חזרתי למחרטה והוא לקלסר. והמחשבות עליו ועל שפירא המקורי מלוות אותי עד היום.
בעת הכנת הפוסט (48 שנים אחרי האירוע המדובר) חיפשתי "שפירא" בין חללי אורט סינגאלובסקי. לא מצאתי. יכול להיות ששינה את שם משפחתו עת שגויס ויכול להיות שהיה תלמיד ממסגרת אחרת.
זיכרון ואהבה כאלו כמו שהראה צ'קירוב לתלמידיו לא ראיתי במקומות אחרים.