מחאת האוהלים, גרמה לי להדיר את רגלי ממתחם רוטשילד-הוברמן-שאול המלך וכך מצאתי את עצמי מבקר בשבת בבוקר במוזיאון פתח-תקווה, כן, יש דבר כזה, לידיעת אלה שחושבים שפתח-תקוה היא סוף העולם….

האמת היא שכבר יצא לי לערוך בו ביקור לפני כשלוש שנים בתערוכתה של האוצרת ענת גטניו "הבתים שבבית גרים בדירות" , וכבר אז הבנתי שמדובר במשהו מיוחד. הביקור אתמול, אישר את הנחת היסוד שלי. הכניסה למוזיאון בשבתות ללא תשלום, ובחצות היום, מתקיימת בו גם הדרכה. אותנו הדריכה שלומית ליוור, אמנית בזכות עצמה, וזה אולי המקום לציין אותה לטובה בעניין. גם על ההסברים המלומדים ועל הסבלנות.

מוזיאון פתח-תקווה שוכן במבנה יד- לבנים שיש לו זכות ראשונים להיות מבנה ה"יד-לבנים" הראשון בישראל.  לא גדול במיוחד, ובעל מספר חללים נאים למספר תצוגות.

מתקיימות בו שתי תערוכות במקביל: האחת "שש-בש" אותה אוצרת הדס מאור, והשנייה, "הירואיקה" המורכבת ממיצבים כמחוות לאוסף המוזיאון, אותה אוצרת עירית כרמון פופר. כך שגם אם אינו ענקי, ניתן להעביר בו שעתיים ממוזגות ונעימות בקיץ.

alt

עבודתו של צחי בוחבוט

התערוכה "שש-בש" מציגה עבודות של אמנים צעירים יחסית, שהגיחו אל שדה האמנות בחמש השנים האחרונות. הנסיון למצוא גורם מאחד בעבודות המוצגות, המרשימות כבודדות, לא קל, אולם אפשרי. כמבקר, מצאתי את נושא ה"נוף" כסוג של חוט מקשר.

באולם הכניסה, מוצגת עבודת וידאו של תום פניני. זהו וידאו בן כמה שניות החוזר על עצמו בלולאה.  בו רואים את קו הרקיע של האי מנהטן (ניו-יורק) כפי שמצטלם מברוקלין. פניני, שנעזר בשותף שהעיף בלון הליום כסוף הקשור בחוט, לגובה 700 מטר מעל האי, האיר על הבלון באמצעות זרקור חזק (מאוד) וצילם את השניות הבודדות בהן פגע עם הזרקור בבלון. התוצאה הנובעת מעניית. במקרה זה, מעניין לומר כי דווקא ההסבר הוא המעניק לעבודה את הקסם שלה.

alt

תום פניני

לצד הקופה, ודוכן הקטלוגים ישנם עוד שלושה חללים ובהם מוצגות עבודות הקרנה שונות. נציין את הוידאו (45 דקות, לא ראיתי את הכל…) של דניאל מן, המורכב מקטעי סרטי משחה ישנים המדובבים לכדי סיפור שונה, מעניין לראות כיצד הטקסט המדובב והנקרא בכתוביות עולה על החוויה הויזואלית.

תמר הרפז המציגה עבודות העושות שימשו במקרן שקופיות מצליחה ולו לרגע קט ליצור גם את הקסם כאשר המיקוד משתנה בין שקופיות.

alt

עבודותיה של תמר הרפז

בכלל, מרבית העבודות המוצגות עושות שימוש בטכניקות "נמוכות" יחסית אולם מצליחות לייצר את הקסם הנדרש. כך גם עבודותיה של יעל אפרתי ספק מתעתעת ספק מלהטטת בין דו ותלת ממד.

ההצבה בחללים מרווחת ונותנת מרווח נשימה סביר לעבודות שחלקן גדולות יחסית ומפליא לראות שלמרות גודלן הן הוצבו בחלל המקום.

alt

יעל אפרתי

בולטת (תרתי משמע) עבודתה של ג'ומאנה מנאע המורכבת משלושה תורני דגלים כפופים, משובשים, המזדקרים מרצפת החלל, משתלחים אל מרחבו כך שקצותיהם משיקים לתקרתו, אך חוזרים ומתקפלים פנימה אל תוך עצמם כפרחים שקמלו. (מתוך טקסט התערוכה).

ישנן עוד לא מעט עבודות בתערוכה, אולם נשאיר לכם מעט תיאבון לביקור במקום

התערוכה השנייה, המהווה חלק ברצף תערוכות עתידיות, עוסקת בפרשנות ובמבט אחר, על יצירות השייכות לאוסף המוזיאון. שתי אמניות, אביטל כנעני ואלונה רודה מתמודדות, כל אחת בדרכה עם הדברים. כנעני, מתייחסת בעבודות עץ, לפסיפסים המקובעים על קירות האולמות בהן תלויות עבודותיה. נוצרת ניגודיות בין הנצח לכאורה של עבודות הפסיפס (הדהויות) מול העץ הדקיק והחיבורים השבירים משהו, כמו גם צבעו החזק יחסית של העץ.

alt

עבודות העץ אביטל כנעני על רקע הפסיפסים

אלונה רודה מאדירה את ההרואיות על ידי שימוש באמצעי תאורה עכשוויים. שני מקרנים המקרינים רצף תאורה משתנה, על  פסלי ראש עשויים מברונזה. ביחד עם פרצי עשן מתוזמנים, ומוסיקה של "הדלתות" נוצר שוב ניגוד מעניין וחוויה ויזואלית מרתקת.

alt

המיצב של אלונה רודה

עד ה- 6 באוגוסט 2011.

שעות פתיחה
ב', ד', ו', שבת
14:00-10:00
ג', ה'
20:00-16:00

כתובת
קריית המוזיאונים
בית יד לבנים
רחוב ארלוזורוב 30
פתח–תקוה, ת.ד. 1
מיקוד 49100
טל: 03-9286300
אתר המוזיאון

סגירת תפריט